היה הייתה לפני זמן לא רב, במקום לא רחוק מדי, נסיכה.
נסיכה מאוד ממוצעת, נסיכה מסוג הנסיכות שיש בחיים האמיתיים.
נסיכה-סטודנטית שבימים למדה, בערבים עבדה, ובלילות למדה עוד
קצת. בין עבודה לעבודה, בין שיעור לשיעור, הייתה היא חולמת על
נסיך שמחכה לה, אחרי שהיא תשלים את הלימודים לתואר, תתבסס
בעבודה טובה, ותהיה מוכנה לפנות מקום למשפחה.
לא רחוק ממנה, גר לו נסיך, גם מסוג הנסיכים של החיים האמיתיים.
הנסיך גר לו בדירה של שלושה חדרים עם עוד חבר מחצר-המלכות, עוד
לו בתור די-ג'יי של חתונות, או בעל מסעדה בינונית, או משהו
כזה. גם הוא חלם לו על הצלחה עצמאית, ואישה יפה בבית, יום אחד,
מתישהו.
יום אחד, יום רגיל ככל הימים, נסעו שניהם, היא ברנו הישנה שלה,
הוא בפורד מקרטעת, והרמזור התחלף לאדום.
שניהם נעצרו במקביל, מביטים אחד לתוך מכוניתה של השנייה, ומבטם
נלכד.
הוא הרגיש צורך פתאומי לדומם מנוע, ולרכון אל חלונה.
היא הרגישה צורך פתאומי לשלוח חיוך מזמין, ואולי אף מחווה עם
היד.
הרמזור התחלף  לצהוב.
הוא, מביט עדיין בעיניה, נזכר שיש לו אירוע להגיע אליו.
היא, עדיין מביטה בעיניו, נזכרה שיש לה שיעור להגיע אליו.
הרמזור התחלף לירוק.
הוא פנה ימינה.
היא המשיכה ישר.
ומאז ועד עצם היום הזה הם חיים, היא עובדת קשה, כדי להשיג הרבה
פשרות, נשואה לגיבן מהמגדל, הוא נאחז בשביבי רווח כלכלי, נשוי
למכשפה על המטאטא.