היתמות היא כשאין אף אדם בעולם שאומר לך "בוא", בקול שכזה, שאם
תבוא, ורק תהיה, תגרום לו אושר.

2003
במקום קטן, מוצל מאד, שהיה פעם חולות, רחובותיו קטנים ושקטים,
ושמם כאילו לא נדבק להם, כי הם מעדיפים את האותיות - רחוב ג',
רחוב ח'..... היונים הומות במנגינות רגועות יותר, גלי הים אינם
רחוקים, הזמן מתערבב...
אני מתקרבת אל הבית שעציו גבהו ממנו, מביטים בו מלמעלה בשחצנות
שאננה, קירותיו נצבעו בורוד, אך העשב הגבוה בחצר מסגיר את
בדידותו. מחפשת את הילדים: של עברי, של עברו.
בחלון המטבח היו תמיד פנים, חיוך מאיר, קריאת שמחה, הזרועות
נפתחות לחבק אותי, הריח המוכר של הבית שהוא אחר, "תרגישי בבית"
- כאילו שלא...
1950
בחלון חדר הילדים הוילון מתנפנף. ערב עכשיו, הצרצרים שרים בגן
שמעבר לכביש, בחדר הגדול שבו שלוש מיטות רק ילדה אחת (והיא אמא
שלי), יושבת במיטתה, מביטה אל החושך. אחיותיה ישנות במקום אחר,
והיא כבר שבועות כאן לבד, עם השם הארוך של המחלה הארוכה הזו,
שממנה תחלים, או שלא תחלים, כבר לא אכפת לה, היא חיה בעולם של
דמיונות, גם כאן, גם בחוץ. "משקפופרית" - הם צוחקים עליה,
תלתלים חומים מעל עיניים ירוקות, שקטות, כנועות, צייתניות, לא
עונה להם, גם כשהם מכים חזק, דורכים על משקפיה, על רגליה
השמנמנות, על ליבה. מישהו בדלת: זו אימה, חזרה מאיזו ישיבה, או
פגישה, או קונצרט. היא מתקרבת למיטתה, מלטפת אותה, ולוחשת:
בואי, יש לי משהו להראות לך. אמא מרימה אותה על זרועותיה,
כאילו הייתה תינוקת, ויוצאת איתה החוצה, לגינה. ביד ארוכה
ואלגנטית היא מצביעה אל האופק: הביטי, ילדתי, הלבנה זורחת. ראי
כמה מלאה ושלמה ועגולה, שמנמנה, חלקה, ויפה היא. הילדונת,
מתקשה להאמין ליופי הזה, לאור הלבנה שמאיר את פני אימה,
ולאוויר הצונן שהיא נושמת אחרי שבועות של מחנק, לכולם טעם חדש,
כן היא תחלים, היא תגדל, אבל היא לעולם לא תבין. היא תזכור
לטובה רק את הרגע הזה של היופי, קרובה אל ליבה של האם במידה
ששוב לא תהיה.
1953
חלון המטבח ריק היום. היא מסתכלת הצידה, ושם, בחלון שליד,
אחותה המתבגרת, רגלים ארוכות ושזופות במכנסיים קצרים שגומיות
מהדקות אותם לירכיים, שתי צמות ארוכות על גבה, היא נאחזת בחלון
מבחוץ וחצי ראש צוחק פנימה. ברצינות רבה הוא מדברת אל מישהו:
מה היא אומרת לו, בחומרה שכזו, באדנות, לבן השכנים שבחדר
השירותים? והוא קופא במקומו, מרותק לעיניים הצוחקות, לפה התקיף
הזה, לנערה שאת פיה אין להמרות. מדוע הוא מציית לה? היא לומדת
את כוחה, משפרת אותו, משתעשעת בנער המתבגר שכולו סמוק מבושה,
מתפשט בפניה, לא מעז לסרב. צעקה נשמעת מן הבית. הנערה מזנקת מן
החלון ומתחילה לרוץ, ואחריה אבא שלהן, גבר בהיר וכבד משקל, רץ
ומקלל ברוסית, מנפנף בחגורה שמיד תחבוט בישבנה הסורר, אם לא
עכשיו - אז אחר כך, כשתעז לחזור הביתה.
1955
היא היתה אמא שלי, והיא ידעה לרוץ מהר, דרך החולות, ממגרש החול
שמשום מה קוראים לו "הגן", בקו ישר הביתה. מה שהיה שם היא לא
רוצה לזכור, היא מצוינת בלשכוח, היא לא מדברת ולא מספרת, היא
לא מפריעה. רק רצה מהר הביתה, יושבת וקוראת בפינה, שלא ישאלו,
שלא תצטרך לספר. כבר חושך... ואורות הרחוב לא רחוקים... מה זה?
כל גופה נשרט לעומק הבשר. צריבה. ועוד גל של כאב. גדר תיל
חדשה, מתוחה בינה ובין אורות ביתה, שמעבר לכביש. מישהו מתח כאן
גדר, והיא לא ידעה. מישהו דן אותה להשתפד על הברזלים החדים
והחדשים, ועכשיו כל גופה זולג דם, עיניה זולגות דמעות, והיא
צריכה לשכוח, היא חייבת לשכוח הכל, אסור להתלונן....
1968
חדר הילדים שוב מואר באור קטן, מיטות מוצעות בצפיפות, ילדה
קטנה הולכת לישון. האם אני זוכרת - או שזו רק תמונה באלבום?
תלתלים כהים ועיניים צוחקות, פיג'מה דקה של דובים או של
ג'ירפות מכסה עור שחום וחלק, כאילו לא מכאן, כאילו שהיא לא
שייכת. לא, היא לא תלך לישון. היא רוצה אותו, את הנסיך שלה,
הילד היפה עם החיוך הכובש, אהבתה הגדולה, זה ששר לה קודם ורקד
איתה עד שלא יכלה להפסיק לצחוק, והם אמרו שהיא כבר עייפה מדי.
הנה הוא מגיע, מתקרב אליה, לתת לה נשיקה במצח, לילה טוב חמודה
שלי, לילה טוב נסיך יפה שלי, גבר חלומות, גל סוער ומטריף של
מים עמוקים, בן דוד מקסים שלי, לעולם תישאר חלום, לעולם תהיה
רחוק מנגיעה, לעולם אוהב אותך.
1972
שתי ילדות רוקדות בחוץ, מעליהן קרני השמש חודרות דרך ענפי
הפיטנגו, תחת רגליהן חול חם, הן לובשות תחרה צבעונית.
"תחתוניות" סבתא קוראת לזה, שכבות, שכבות של תחרה ובד, הדוקות
על המותניים, הן לובשות אותן כשמלה, תחת בתי השחי. האחת בורוד,
השניה בתכלת. סיבובים, סיבובים והתחרה מתנפנפת. שרות וצוחקות,
הידיים מונפות באוויר, הרגליים מדלגות - פתאום הן רצות, כל אחת
לוכדת גור חתולים קטן. לילה ומיצי, חתולי הקיץ שלהן. חתולי
החופש, חתולים של מקום אחר.
1974
אל החצר הגדולה יורדים במדרגות בטון. מקיפים את המרפסת, בצד
שמאל יש מחסן ובו שלושה חדרים. בחצאית של ג'ינס וגרביים ארוכות
עם פסים אדומים, מתנה לחג, חולצת שריג המכסה ניצנים עדינים של
שדיים, שתי צמות עבות ומחמירות שאמי מקפידה בהן, מנסה לפתוח את
הדלת הכבדה. הוא אמר להיכנס, לא לפתוח את האור, לחכות לצד
הדלת. אולי יראה לה משהו שם במחסן. אולי הם יפתחו שוב את התיבה
הגדולה עם התמונות הישנות? אולי יורידו את הכרכים הכבדים של
דבר לילדים, וישקעו בקריאה, כמו בקיץ? אולי סתם יספר לה על תל
אביב, עיר אחרת, חופשיה. ריח האבק, קורי עכביש, רהיטים ישנים,
איפה לעמוד? איך לא להכעיס אותו - שלא יצעק ויגרש אותה, ויישאר
עם הפתעות שלו בעצמו, שוב לא ישתף אותה. היא נצמדת לקיר, בין
הארון למקרר. הנה הוא מתקרב. הדלת נפתחת, נסגרת. "אני כאן" היא
לוחשת, לא להסגיר אותו, אותם. הוא לא עונה. הוא מתקרב אליה
קרוב, קרוב, נוגע במותניה, מרים את החולצה ביד אחת, ידו השנייה
מגששת פנימה. "די" היא לוחשת, "בוא נחפש דברים". הוא לא מפסיק,
"רק רגע" הוא אומר בשקט, וממשיך, נצמד אליה, מנשק אותה - על
הפה - לשונו דורשת להיכנס פנימה בכוח - היא לא יכולה לנשום,
היא נחנקת. "די" היא מתחננת,"רק רגע, ודי", הוא מבטיח. "תעשי
בשבילי רק עוד דבר אחד" הוא מבקש, "תורידי את החצאית, עכשיו את
התחתונים". "אני לא רוצה" - איך היא מעיזה? "אני רוצה להפסיק"
- אבל הוא לא מוותר, והיא מורידה, אחר כך הוא יפצה אותה הרי,
נכון? הוא ייתן לה את  ההפתעות, הוא ישחק איתה, עוד רגע של
סבל, לא נורא... אבל עכשיו יש לו רעיון אחר. הוא פושט את
מכנסיו ומקרב את האיבר שלו אל שלה, נוגע. זה רך, זה חלק, זה
מוזר, וזה מאד, מאד לא בסדר... הלשון שלו בפיה... היא נחנקת
מהאבק, מקורי העכביש, היא לכודה...
1976
חרוזים, חרוזים, כתומים, דקים, קורלים - סבתא קוראת להם, כל
היום קישטו את צווארה, וכעת הם זורמים דרך כפות הידיים, מן
החוט הקרוע... אימה. מה לעשות? הצער של סבתא, הכעס של אמא,
הזעם שלו - אבא שלה... הוא יכה אותה. כאן, ועוד יותר בחזרה
בבית, בירושלים. הרי סבתא אמרה שהמחרוזת יקרה כל כך - "את
יכולה לענוד אותה, יקרה שלי, אבל תיזהרי מאד, אלה קורלים
אמיתיים...". בזריזות היא אוספת את העדויות הכתומות, דוחפת
אותן לכיסים, ובשקט יוצאת אל החצר החשוכה. ליל הסדר ממשיך
מאחוריה, היא הולכת לקצה החצר, מקום מפחיד גם ביום, היא מגששת
ומוצאת חרסינה שבורה, חופרת בור בחול החם. מטמינה את החרוזים,
לא שוכחת את החוט הקרוע. מכסה הכל בחול, ועליו חתיכת החרסינה.
"אחד אלוהינו..." - היא מצטרפת רועדת אל השולחן. אף אחד לא שם
לב, היא ניצלה. היא לא חושבת על החתולים. היא רגועה. היא לא
יודעת שמחר יימצאו הקורלים הדקים מפוזרים בחצר. שרה את ההגדה,
היא לא חוששת, לא מנחשת,  שסבתא תתחנן, תבטיח שאיננה כועסת,
תנסה להגן עליה, איך שזה לא ישנה דבר.
1982
מדפים כהים עמוסים בספרים, ולידם ספה אדומה, צנועה. אני נשענת
על הכריות, וסבתא לוקחת ספר של שירה אנגלית מהמדף. היא יושבת
לידי, קוראת ומסבירה, מדקלמת ומפרשת. החיים הם כל כך לא מובנים
עבור מי שגדלה במקום רחוק וסגור, אבל סבתא ממלאת את התרמיל שלי
בשימורים: הדברים שלה לא מובנים לי, אבל הם ילכו איתי תמיד.
וכל שנה נפתחת לי עוד קופסת הפתעות, עם הזמן אני לומדת ומבינה.

2003
הבית הזה יהרס מחר. אני פותחת את כל החלונות, את הדלת של
המרפסת. אני יושבת על הרצפה. מצדי האחד מאפרה, מצדי השני קופסא
של מגבונים. בחצר חתול מתמתח בדשא הגבוה, כמו בג'ונגל. אולי
הוא הכיר את לילה שלי? ואולי היא הייתה סבתא שלו?
אני מקיפה את הבית, נכנסת אל המחסן. מאחורי הדלת הכבדה ערימת
ניירות עצומה מפוזרת. אני מתכופפת, מריחה, נושמת את הריח
המוכר, ובוכה. שוכבת על רצפת המחסן האפל, בחורף, ובוכה בקול.
סבתא...