בדיוק חזרתי מהחדר כושר, בואנה יש שם באמת אנשים מפותחים. אני
כמו רוב הישראלים נרשמים, הולכים פעם או פעמיים, מרגישים טוב
עם זה ומפסיקים ללכת כי.. טוב יש המון תירוצים! אין זמן, צריך
לעבוד, ללמוד, לישון, לעשן, לחגוג המון תירוצים.
אבל מה, שורה תחתונה, יש שם אנשים ממש מפותחים ואני לא אחד
מהם. אני לא יודע למה נכנס לי איזה ג'וק לראש שאני רוצה
קוביות. כולם רוצים קוביות! אין הרבה אנשים שיש להם.
כל כך כואב השכיבות שמיכה המעצבנות האלה והמאמן עוד מנסה סתם
לעצבן, "כן כן זה טוב כך שים עוד 5 קילו על הבטן, אולי עוד
10", וכל מה שיכול לעבור לי בראש זה 'יא חתיכת חרא אין לך מושג
כמה זה כואב בלי ה- 5 קילו האלה!' ואז הוא מחליט להישתחצן
ומרים את החולצה. שתיים עשרה קוביות משורטתות כמו סרגל, פשוט
רציתי לרצוח אותו. באמת רציתי!
טוב נו אז מה אני יכול לעשות... בדרך בחזרה מהחדר כושר החלטתי
שבא לי סיגריה למרות שאמרתי לעצמי לא לעשן, אבל בגלל כל ביאוס
ה- 12 קוביות שלו והכאבים שלי, אמרתי לעצמי שיהיה, מה כבר יכול
לקרות? גם ככה הריאות שלי זה סתם עוד נקודה שחורה בצילום
רנטגן.
בדרך הייתה כמובן שהיה איזה חמור שהיה צריך לחתוך אותי, ואיזה
פרה שרוצה לנסוע ב- 40 קמ"ש בכביש המהיר. במובן מסוים כביש
בשבילי זה גן חיות, ואני אפילו חושב שאני צודק. יכול להיות שכל
מה שהאנשים פה צריכים להבין זה שהם צריכים מאלף ועוד כמה
פריטים קטנים.
אם כבר גן חיות קיבלתי כניסה חינם לגן חיות ממקדונלדס אבל יש
לי טראומה מהפעם האחרונה שהייתי שם. הכל היה מלא ב"פינגווינים"
(נו אלה שעדיין מאמינים) ואיזה גמל  החליט לפרוק עלי את כל
הלחה שלו. אני חושב שאבא שלי ביקש מהם פיצויים אבל אני לא יודע
בדיוק כמה. יש גם די הרבה ערסים שאוהבים לירוק על אנשים. אפשר
לתבוע גם אותם?
בכל מקרה, חזרה לעניין החדר כושר. איזה שבוע אחרי האימון הזה
הגעתי שוב ועוד פעם המאמן המעצבן הזה מופיע לי משום מקום. כן
כן, זה עם הקוביות. הוא עושה לי "וואלה מזמן לא ביקרת פה? נו
מה שלום השרירים בבטן?" וכמובן שהתשובה שלי היא שזה רק עניין
של זמן... היה לו חיוך מעצבן כזה של לגלוג, כאילו שהוא יודע
בפנים שבחיים לא יהיו לי קוביות! שנאתי אותו על זה אבל חששתי
שהוא אולי צודק!
ושוב אני עושה את כל אימון הידיים, הרגליים ואז הבטן. מה זה לא
היה לי כוח לעשות את זה, אבל אמרתי לעצמי שהוא חייב לראות.
התחלתי לעשות. אחד, שתיים.. הגעתי לעשרים, אני מרגיש שכל מה
שאכלתי עולה לי כבר למעלה, בא לי להקיא. אני עושה הפסקה וכמובן
שבדיוק בהפסקה הוא בא אלי עם המבט המפגר שלו, "נו אז מה
קורה?", "הכל טוב" אני עונה לו. מה זה לא היה לי כוח אליו
יותר, רציתי פשוט לבעוט לו בראש, לחנוק אותו קצת, להוציא לו
איזה משהו (מהבטן) ולחזור לחיי הרגילים. אבל זה לא היה כל כך
פשוט כי הוא "גדול" ממש "גדול". ושוב אני מוצא את עצמי באוטו,
מנסה לצאת מהחנייה. אה, וואלה, שכחתי לספר לכם שאין לי הגה
כוח. עכשיו זה הזמן לרחמים (פאוזה) נגמר? יופי. כולי מותש,
עייף, כאבי בטן, ידיים, ועכשיו החנייה המחורבנת הזאת. אני פשוט
שונא את היום הזה! אני שונא כל יום של חדר כושר! אז למה אני
ממשיך ללכת? כי אני לא בן אדם טיפוסי? (בטח כל אחד אומר את
זה), כי אני לא מוותר? (כנ"ל), כי אני רוצה קוביות בבטן? הממ,
כן זה בטח זה, אבל אני יודע שלא יהיו לי, והמאמן המעצבן הזה גם
יודע את זה, וגם החברה שלי ואמא שלי וכולם יודעים, אבל אני
רוצה! מה אני יכול לעשות? אחרי שחזרתי הביתה החלטתי ללכת לרוץ!
ואני גר בנתניה השעה עשר בלילה, מסוכן, זה כמו הארלם קטנה. אני
יוצא מהאוטו וחושב לעצמי לאן אני כבר יכול לרוץ? החלטתי לרוץ
לכיוון שכונות היוקרה כי בטח שם זה לא הארלם קטנה, זה בטח כמו
מנהטן בלילה. אבל לא הכל היה כזה פשוט, כל ההארלם הזאת כנראה
עברה לשכונות היוקרה, כי יש שם יותר דברים לגנוב. התחילו לצעוק
לי קצת, לזרוק דברים.. בד"כ הייתי מגיב אבל הם היו חבורה של
איזה 12 איש (לכל קובייה בבטן יש איש, מעניין) אז רצתי מהר
יותר, הצלחתי לחמוק מהם, יופי לי, ואיך אני אמור לחזור הביתה
עכשיו, אני הרי איזה 3 ק"מ מהבית והם עדיין בטח שם כי יש מה
לגנוב! החלטתי לרדת לכיוון הים כדי לחתוך את האזור ה'מסוכן'.
דרכתי על איזה קוץ ופינצ'רתי לעצמי את הכרית אוויר בנעל. איזה
הרגשה לא נעימה, אני מרגיש ממש נכה, כולי הולך צולע בצורה
מפגרת, אין לי כוח, הכל כואב לי וכל מה שבא לי זה רק לישון
לסיים את היום המעצבן הזה ואפשר לחשוב הכל בגלל המאמן הזה.
וואלה שכחתי לספר לכם קודם קוראים לו רפי.