עדי אביטן היקר,

רק לפני מספר שבועות ישבנו בכיתה, המורה השתיקה את כולם
והתחילה לדבר.
על מה? עליך ועל שאר השבויים שאולי אחרי ההודעה שקיבלנו אתמול,
לא יחזרו.
המורה אמרה שאנחנו חייבים להראות למדינה שאיכפת לנו מכם, ושכמו
כולם גם אנו מחכים שתחזרו בשלום אל חיק משפחתכם וחייכם.
ישבתי כרגיל, בשורה האחרונה בטור הימני ביותר, גב אל הקיר רגל
על הכיסא השני, דפדפת , עיפרון ביד, ראש חושב ולב כואב.
ישבתי וחשבתי, מה לך לרשום. הרי כל מילה, כל משפט, כל מכתב בטח
כבר דמיינת בראשך, רציתי להיות מקורית, ניסיתי לפחות.
כשחזרתי הביתה, נכנסתי למיטה ובכיתי, עליך.
אני לא מכירה אותך עדי, אבל הסיפור שלך סוחף אותי, סוחף אותי
לכמה שנים אחורנית כשרון ארד היה בכותרות.
אני פחדתי שאולי, גם אתה, לא תחזור וכל שנה נציין לך יום ונעיף
בלונים, שאולי אם במקרה אתה תהיה למעלה, תתפוס אותם ותעשה לך
חגיגה עם כל השבויים שלנו, שקרוביהם מתנדנדים בין אשליה
לתקווה.
עוד הייתה בלבי תקווה, חשבתי שביום מין הימים עוד תקרא את
המכתב שלי ואולי תתקשר כי השארתי לך טלפון עדי, השארתי שם
מספר.
רק כדי לשמוע אותך, לספר לך איך כולם פה בוכים וכואבים עליך.
כנראה שזה לא יקרה, ולא עדי, אל תכעס! אני עדיין מאמינה שאולי
יום אחד הערבים הרעים יהפכו לטובים כמו באגדות ויחזירו לנו את
הנסיכים השבויים שלנו.
הבוקר, כאב לי לראות את התמונה שלך שוב בכותרת, מלווה בעוד שני
חברים שנמצאים איתך שם קרוב קרוב.
"הם כנראה כבר לא ישובו" הכותרת החרידה את עייני בצבעים של
אדום ושחור, דם של אבל.
אני רק רוצה לבקש ממך משהו קטן, אם אתה עדיין שומע, רואה,
מקשיב, מרגיש ואוהב. תנסה לחזור עדי, זה הורס אותי. הורס אותי
לחשוב שנמשיך לתהות כך במשך שנים רבות.
ואם כנראה, אין סיכוי שתחזור, אני מאחלת לך חיים טובים שם
למעלה, כי למלאך כמוך מגיע להיות בגן עדן.
ותמסור ד"ש לכולם שם, תראה להם מה כתבתי, ואם ישאלו מי אני...
תגיד שזו סתם אחת שמחכה כמו כולם פה לבואך ולבואם של כל
השבויים שנלקחו מידינו.

אני משאירה לך שוב מספר עדי, תנסה להתקשר.