עולה היא בריצה במדרגות ביתה,
נכנסת לחדרה ונועלת אותו.
ננעלת בתוכה ובוכה.
היא לא מצליחה לשנות את זה,
הכל תמיד אותו הדבר.
היא חיה בסצינה רעה של סרט,
שחוזרת על עצמה חלילה, במשך שנתיים שלמות.
שנתיים שלא עוזבות.
שנתיים שנוטפות מהן טיפות הדם והדמעות.
שנתיים של עצב עם קמצוץ של תקווה.
שנמוגה לאט לאט,
עם הזמן שנשאר לה,
המעט הזה, שנותר לה.
השעון מתקתק והדקות ספורות,
הדמעות זולגות והדם מגליד,
התקווה הולכת ונעלמת - והיא איתה.
העצב אוכל אותה, עד סופה.

נשכבת על הרצפה,
עוצמת את עינייה הקטנות והתמימות,
אלו שראו יותר יותר מדי.
מצפה לעולם הבא.
בשקט בשקט,
נגמרה הסערה...
והיא נרדמה, הקטנטנה.

וכשתקום, תהיה כבר בעולם הבא.