[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








נכתב בשיתוף עם פלויד הכתום.



נועה ישבה מלטפת את סכין הקומנדו האהוב עליה, זה עם הלהב
המושחר שהיא קנתה בכסף שחסכה במשך חודשים ארוכים של עבודת ביבי
סיטר. הדף הריק נח מולה מזמין אותה לשרבט עליו את מחשבותיה. רק
לפניי דקה היא סיימה את השיחה עם עופר, כרגיל הם דיברו על
שטויות ואז איכשהו גלשו לדבר על הכתיבה שלה ואז על שלו ואז על
קורט קוביין. הם התעכבו טיפה דנים על ההתאבדות שלו ועל השירים
המתוסבכים שהוא כתב בעודו בחיים. כמובן שהיא שיתפה אותו בעוד
תיאוריה אודות הדיכוי של הממשלה דרך גמילה ממשחות השינים בטעם
תות ואז איכשהו עלה הרעיון במוחו. היא כמובן הסכימה ללא היסוס,
זה משהו שהיא חשבה עליו גם כבר מזמן, וזאת רק עוד דרך להתקרב
לעופר...
אבל הנה עכשיו אחרי שהם ניתקו היא לא מצליחה להתחיל! אחרי הכול
איך מתחילים לכתוב סיפור על רוצח מטורף?!
היא הביטה שוב על הסכין בידה שכאילו הזמין אותה להשתמש בו, "מה
עושים?" היא שאלה אותו כאילו באמת ציפתה לתשובה. היא החליטה
להתחיל לאפיין את הדמויות, את הקורבנות את דרך הרצח אך במקום
נעלה את נעלי הריצה שלה ויצאה לרחוב הריק של 1 בלילה.
הכביש התגלגל מתחתיה מוביל אותה אל עבר שדות הקוצים. החושך עטף
אותה מלטף אותה במשבי רוח קלילים. היא הרגישה את שריריה נמתחים
ואת נשימתה הופכת לקצובה יותר ויותר והחליטה לעצור לרגע. היא
התיישבה על שביל העפר שהשתרע בין הקוצים משמאל ומימין, ידה
נשלחה אל חגורתה שולפת את הסכין שלה. היא אחזה בידית מקרבת את
הלהב אל פניה מצמידה את המתכת הקרה אל עורה החם רוצה להרגיש
את כל 24 הסנטימטר חודרים את גופה. רעש מנוע קטע אותה
ממחשבותיה, היא מיהרה להחביא את הסכין בתוך שרוול החולצה
הארוכה שלה עדיין אוחזת בקצהו. היא דרכה את גופה לא מביטה
לאחור.
"וואו!!! איזה כוסית!" היא שמעה אותם מאחוריה כשהם יצאו
מהמכונית. לפי רעש המנוע היא יכלה להעריך שזוהי מכונית סובארו
לא חדשה במיוחד. עוד שריקה נשמעה לפני שהיא הרגישה את ידו של
אחד מהם מלטפת את גבה.
"פרח אולי תקומי? "
"כן! שנראה את הסחורה!" הם דחקו בה.
נועה הרגישה איך דמה מתרתח בתוך ורידיה, חבורת ערסים מתרוממים.
היא חשבה וקמה ממקומה עדיין מפנה אליהם את גבה.
היא הרגישה איך ידיים חזקות לפתו אותה במותניה גולשות אל
אחוריה.
"אהההה!" היא צרחה מסתובבת אליו שולפת את הצעצוע שלה משספת את
גרונו בתנועה חדה, כמו שעופר לימד בשיעורי ההגנה עצמית שהוא
העביר לה.
היא ראתה את קורבנה מתנדנד קלות עיניו פתוחות לרווחה באימה
גלויה כשזרמי דם משפריצים מהקרע בגרונו גופו השתהה עוד שנייה
מתנדנד במרחב ואז צונח על חברו ההמום שעמד מאחוריו. היא לא
חשבה כשהצמידה את הלהב המלוכלך כבר בדם לגבר השני שהתמוטט על
האדמה ממשקל חברו.
"אני מצטערת" היא חייכה ושלחה גם אותו בעקבות חברו.
עברה דקה עד שנועה יכלה לישר את גבה ולעמוד שנית. היא הביטה על
הגופות ששכבו בערימה והפילה את כלי הרצח. פיה נפער לשנייה רוצה
לפלוט זעקה של כאב וחרטה אך במקום רק דממה ותחושת אקסטאזה בלתי
ברורה עברה בגופה.
"אלוהים" היא חשבה וכשלה אחורנית מתיישבת על האדמה "עופר..."
היא מיהרה לשלוף את מכשיר הפלאפון הקטן שנח על קרסולה הימני
קשור בסרט עור שחור.
"עופר?" היא לחשה כששמעה את קולו מהצד השני "עופר אני צריכה
אותך... בוא ל... לשדות שליד הבית שלי... בבקשה." היא נתקה
מתעלמת מכל השאלות שזה הרעיף עליה. היא לא יכלה לדבר, היא לא
יכלה לחשוב, היא לא יכלה לבכות.


אה פאק... נו באיזה עמוד נעצרתי אתמול?? דפדפתי את הספר כל פעם
קורה לי אותו הדבר! או הנה... נזכרתי. פלאפון? התפלאתי מי
מצלצל אליי בשעה כזאת?
"הלו?"
"עופר?"
"כן היי נועה מה מצב?"
"עופר אני צריכה אותך... בוא ל... לשדות שליד הבית שלי...
בבקשה"
"או-קיי... למה???"
"עופר בבקשה... בוא"
"מה? למה? מה קרה?"
מה לעזאזל??? למה היא ניתקה?... בלאט איפה הנעל הזאת??? חשבתי
בעודי מעלה תרחישים אפשריים למה שקרה לה. האוטו התעקש מעט
מלהתניע אך לאחר מס קללות ששלחתי לעברו הוא זז סוף סוף. לחצתי
על דוושת הגז עד סופה גורם למד המהירות להשתגע. לא הספקתי
להעלות במוחי גרסה הגיונית ללמה נועה צריכה אותי באמצע הלילה
כשהגעתי לשדה. הוא השתרע לפניי כשעיני תרות אחר נועה. לבסוף
לאחר כקילומטר נסיעה על שביל העפר הבחנתי במכונית לפניי ודמות
לא גבוהה עומדת במרחק מה ממנה. יצאתי מתוך המכונית כבר מוכן
להתנפל על נועה. הבת זונה מתחה אותי! חשבתי כשרגלי פגעה במשהו
ששכב על הרצפה.
"what the fuck?!" קפאתי במקומי למראה שתי הגופות ששכבו אחת על
השנייה לימיני.
"נועההה!!!" קראתי לעברה, מה היא עומדת שם??? מה זה הגופות
האלו???
"עופר..." היא מלמלה והקיפה אותי בחיבוק. ניסיתי לחבק אותה
בחזרה עדיין המום ממה שראיתי. "מה קרה?" שאלתי לבסוף עדיין לא
מבין מה קורה פה
"הרגתי אותם עופר... הרגתי אותם..." הרגשתי איך היא הרטיבה מעט
את כתפי החשופה.
"נועה, נועה תירגעי! נועה מה קרה? מה זאת אומרת הרגת אותם?!"
ניערתי את גופה קלות... רק זה מה שהייתי צריך עכשיו... רצח...
היא הביטה אליי בעיניה הירוקות מנסה למלמל משהו. ידעתי שזה לא
יכול להמשך ככה צריך לעשות משהו עם הגופות ונועה כמו תמיד לא
הייתה יעילה במיוחד.
חרא... מה עושים עכשיו? המחשבות התרוצצו במוחי. אי אפשר להשאיר
אותם פה... אבל מה כבר אפשר לעשות?!
השבתי אותה בזהירות במכונית שלי מרפרף בשפתי על מצחה... איפה
הכפפות המזורגגות שלי? תהיתי הופך את תוכן המכונית. או! הנה
הם, לבשתי אותם במהירות. קרבתי לגופות מאיר עליהם באור הקלוש
שפלט מסך הפלאפון שלי.  המחשבות התרוצצו במוחי מפריעות לי
לחשוב. כל כך רציתי ללכת מפה להשאיר את המפגרת הזאת עם הבעיות
שהיא הביאה על עצמה. אבל משהו השאיר אותי לעמוד נועץ את מבטי
במבטי האימה הקפואים על פניהם. באינסטינקטיביות הרמתי את אחד
מהם וגררתי אותו אל עבר המכונית שלו... או שיותר נכון הייתה
שלו... הושבתי אותו ומיהרתי לעשות את אותו הדבר גם עם השני.
חזרתי אל עבר הטרנטה שלי מתעלם מיבבות הבכי של נועה. שלפתי את
שני בקבוקי הגוני ווקר שתמיד נחו להם בבגאז'. הרמתי אותם ועם
הרבה חרטה שפכתי את תוכנם על הגופות. התנעתי את הסוברו חושב
מהו המקום האידיאלי כדיי לביים את התאונה. כיוונתי את המכונית
אל עבר החורשה הסמוכה עוקב אחר ההתנגשות המהירה בתוך אחד
האורנים. לאחר דקה כבר ישבתי לצד נועה צופה במכונית המתלקחת.
הנחתי את הסכין שהרמתי בעוד מעוד על ירכיה החשופים של נועה
ודהרתי בחזרה אל ביתי.

נועה ישבה בתוך המקלחת מתקשה אף להתענג על מגע ידיו של עופר
שטיילו על גופה שותפים את סימני הדם.  היא הייתה שקועה בחושך
שהשתרר בתוך ראשה. היא העבירה את מבטה מגופה הערום אל עיניו של
עופר ואל זרמי המים המגואלים בדם שהתנקזו בפינת המקלחת.
"עופר..." היא לחשה כל כך רוצה להצמיד את גופה לשלו. אבל היה
נראה כאילו שהוא התעלם ממנה מסבן את כתפיה ואז גולש למטה
ועוד... "אההה..." היא פלטה אנחת עונג קטנה כשידיו עברו על
שדיה חופנים אותם קלות. ידיו כבר גלשו לכיוון ביטנה אך היא
אחזה לפתע בידו מניחה אותה על חזהה ובידה השנייה ליטפה את איבר
מינו שהתקשה למגעה מתחת לג'ינס.
"נועה... דיי..." הוא החווה לעברה מסתובב ממנה. היא עוד ניסתה
לחבק אותו כשהוא זרק מגבת לעברה והתרחק לכיוון הדלת. היא מיהרה
לעטוף את עצמה ויצאה מעיפה מבט כועס לעברו. "נועה" הוא קרא
בשמה אך היא המשיכה בדרכה החוצה מתעלמת ממנו כפי שהוא התעלם
ממנה. "נועה!" הוא קרא שוב ומיהר להשיגה. בהינף יד קל הוא הרים
את גופה ונשא אותה אל עבר חדרו. הוא הניח אותה בעדינות מתחת
לשמיכות ליטף את שערה הרטוב ויצא אל הסלון.
היא עוד שכבה שנייה מנסה לכעוס בכל כוחה על עופר אך העייפות
הכניעה אותה והיא שקעה בשינה שוכחת את מאורעות היום.

לישון, לישון ניסיתי לשכנע את עצמי להרדם. פאק! תישן כבר! אבל
משהו הפריע לי, משהו בנועה, משהו במה שקרה היום. לא חשתי בחרדה
ואף לא בגועל מהרצח, ההפך הייתה בי איזו משיכה מוזרה לחזור
לשם, לחוות את מה שנועה חוותה. העפתי מעליי את השמיכה בתנועה
חדה להרדם היום אני כבר לא אצליח. יצאתי מהמטה מסדר את הבוקסר
שגלש מעט מטה התיישבתי על הכסא מחפש שוב אחר העמוד המזורגג
שבספר. בלאט! אני צריך כבר לקנות סימניה! אוו הנה! אז באיזו
שורה הייתי כשנועה התקשרה? משהו על הפגישה עם הדרגונים לא?
מלמלתי לעצמי מנסה להתרכז בספר אך במקום מתמכר לדחף הרצחני
שעטף אותי. כל כך רציתי לראות את שני הערסים הדפוקים חסרי
אונים אל מולי, להרגיש את הפחד שלהם כשהם נתונים לשליטתי...
די!! תפסיק כבר עם השטויות האלו!! אתה לא רוצח, אתה עופר! בן
19 תלמיד מצטיין בפקולטה לאווירונאוטיקה והנדסת חלל! אתה לא
רוצח! לא רוצח לא רוצח... דיי אני חייב לעשות משהו! סיגריה...
איפה הווינסטון שלי... אה הנה במגרה מה?! הקופסא ריקה! שיט!
טוב כנראה שאני אצטרך לצאת לטיול קצר למצוא קיוסק שפתוח בשעות
כאלו... איזה זין...

כשנועה התעוררה היא הופתעה לראות את מיטתו של עופר ריקה. היא
ניסתה לחפש אותו במטבח ואפילו בחצר אבל הבית היה ריק מאדם.
היום של אתמול נראה לה רק כסיוט, חלום רע שנגמר כשהתעוררה. אבל
אם זה כך אז למה היא בביתו של עופר, ואיפה לעזאזל עופר???
היא ניסתה להוציא את המחשבות מראשה, היא יכלה למצוא מיליוני
הסברים הגיוניים לכל העניין, הם השתכרו ועופר לא רצה שההורים
שלה יראו אותה ככה אז הוא הביא אותה אליו, זה כבר קרה בעבר למה
שזה לא מה שקרה אתמול?
נועה ניגשה למקלחת לשטוף את פניה. המים הקרים בהחלט גרמו
לשיפור הרגשתה עכשיו כל מה שחסר זה קפה חם וסיגריה טובה היא
חשבה ופנתה לצאת מהמקלחת חיוך מרוח על פניה. אוי העופר הזה!
היא חשבה כשנתקלה בערימת בגדים זרוקים על הרצפה, היא מיהרה
להרימם ולזרוק אותם לסל הכביסה שעמד בעומק חדר השירותים. היא
תמהה שוב איפה עופר וניגשה אל המטבח להכין לעצמה כוס קפה שחור
וחזק. היא זמזמה לעצמה איזה שיר מערבבת את המים בכוס הגבוהה
עוד רגע והיא כבר ישבה על המרפסת מנסה להצית את הסיגריה
שבידה.לפתע נפלטה זעקה מופתעת מפיה כשהיא הבחינה בכתמי דם
מרוחים על אצבעותיה. הסיגריה החליקה מבין אצבעותיה ביחד עם
המצית שנחבט בקול עמום על רצפת הגרניט השחורה...



זה הפרק הראשון של הסיפור שכתבנו... אבל זה הפרק האחרון בסיפור
בינינו...
רק רציתי להזכיר לך עד כמה אתה חשוב לי...
חבל שיש לך חברים זונות...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
42. מה עוד יש
להגיד?




דאגלס אדאמס


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/8/03 12:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רינה דורפמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה