[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שניר סבון
/
אגדת שאניר

ציוץ מתגלגל וחד הפר כמדיי פעם את דממת ההליכה ואחריו רחשם של
העלים המתים, כאילו הגבירו את נוכחותם תחת מגפיו הכבדות, נתנו
מוזיקת רקע ליום הסתווי. עת הלכו הצללים והתארכו, כשהגיעה שעת
בין הערביים.
ממולו, ערפל דליל החל מתאסף בואדי שמתחת, בין עצי האלון
והצפצפה. כמו מדגיש את הצינה שבאוויר ומחדד את ניחוח הגשם שעוד
יבוא.
מבעד לסבך צמרות העצים, לו רק היה מרים את ראשו להבחין בכך,
חצי שמיים הפכו כתומים.
הוא הסתכל סביבו ועיניו השתהו בחיבה על הנוף האהוב.
איבכות עשן דקיקות התכרבלו בין צמרות העצים, עדות בודדת, לביות
הטבע.
הוא ירד מהשביל לכיוון הנהר, עוקב אחר קול תיפוף המפל, המנגן
צליליו בחדות המתגברת עם כל צעד.

אש-ענן חזר בדיוק לחגיגות סוף הסתיו, צעדיו יציבים, אך מחשבתו
נדדה, סיומו של הסתיו מביא את בשורת הגשם, לאדמה הסדוקה זה
מכבר, חשב.
אם זיכרוני אינו מטעה אותי, הלילה, הוא הלילה, הארוך ביותר
בשנה.
והערב, לראשונה מאז שהתחלתי את מסעי צפונה, אני חוזר לנוחות
ביתי, לחמימות מיטתי.
עודו מהרהר באלה, ושאון המפל, נהפך מחריש אוזניים.
עוד כמה צעדים ואני אמצא את עצמי מול מלא הדרו של האגם, חשב.
עיניו ברקו לזיכרון מראות הילדות.
חיוכו קפא כשלעיניו התגלה האגם, יופיו נותר כשהיה, גם לאחר
שנים של נדודים.
אך זה לא מה שהטריד את עיניו, וזה לא מה שגרם לחיוכו לקפוא.
משהו זז שם בתוך המים, משהו שהוא לא יכל לזהות, ולפתע נעלם,
מה שזה לא יהיה, הוא בטח צלל למטה, חשב.
ככל שהדקות עברו, הוא  היה בטוח שמה שזה לא יהיה, אנושי זה לא,
אין אדם עליי אדמות, שמסוגל לעצור את נשימתו לכל כך הרבה זמן.
אך, כשענן אחד אפור, זז מדרכה של השמש ונתן לקרניה הצהבהבות
לשטוף את העמק, עיניו הבחינו בנערה הרוחצת במימיו, הבוודאי
קפואים, של האגם.
היא הייתה ערומה כביום היוולדה, וככל שיכל היה לראות היא הייתה
לבדה.
באופן שהוא לא היה מודע אליו, הוא החל לצמצם את המרחק ביניהם
בשקט, בשקט.
הוא בחן כל תנועה בעיניו, מנסה לנחש לאן תטה את ראשה ברגע
הבא.
כגור חתולים המוצא עלה יבש הנסחף ברוח, לנסות עליו כישוריי
צייד חדשים. שריריו התכווצו לכל מגע, חושיו נדרכו לכל רחש או
תזוזה, מגפיו הכבדים, כנהפכו לנעלי בלט בשתיקתם.
אך עיניו, עוד נותרו ממוקדות בה.
היא הייתה מלאת חן ויופי בתנועותיה, באופן שהוא לא הכיר, הוא
היה מוקסם, לרגע נדמה היה, כי הוא לא יוכל להסיט את מבטו ממנה
לעולם.
גם לאחר שגופה התגלה לפניו, מעל לקו המים, הוא לא יכל לספק את
התפעלותו והמשיך לבהות בגופה הערום מטייל על הסלעים הרטובים,
בטבעיות משכרת.
שערה השחור הבהיק כסכין מקרני השמש, שעדיין לא הגיעו לאזורו.
סנוור קל זה, החזיר את קול ההגיון לראשו.
היא בטח מעשירי השבט, חשב, אני עוד עלול למצוא את עצמי שוב
בגלות, אם אני אמשיך לבהות בה כך.
אך זה היה מאוחר מידי, היא הבחינה בו, לפחות כך חשב.
ליבו קפא, תהלוכת נמלים עשתה את דרכה לעורף צוארו, מרעידה את
נפשו, כך שראשו איבד לרגע שליטה.
כשהתעשת לבסוף, גילה שמצא מסתור, מאחורי עץ אקליפטוס קרוב.
הוא השליך את גופו למשענת העץ החמימה ונתן ללבו הדוהר, רגע של
מנוחה.

כשחזר אליו אומץ ליבו, הוא החל מציץ אל עבר המפל.
היא עדיין הייתה שם, משחקת ונהנת ממימיו הקרים של הנהר.
כל כך תמימה היא נראתה, כל כך טהורה, שהוא כבר לא היה בטוח
שהיא באמת ראתה אותו.  
הוא חזר למחבואו והחל לשחזר, את מה שזה עתה קרה.
בראשו הוא עוד ראה אותה, את יופייה, את שערה השחור, את שיפולי
גופה העדינים... משנזכר בגופה הערום, הוא התפלל לאלוהיו
העתיקים שיצליח לחמוק ממבטה.
בצעדים חרישים הוא החל לעשות את דרכו חזרה, כאשר שמע שיר ישן
נושן, מתנגן  באוזניו.

אש-ענן נעצר, עיניו השחורות נראו היטב על רקע פניו החיוורות.
היא שרה בקול בטוח, אך היה כל כך הרבה עצב בקולה, עת שירתה
סיפרה את סיפורם של העצים הכרותים, את ייסורי נשמת החיות, שלא
השלימו את ייעודם, היא כאבה את סבלו של הנהר, ואת עקרותה של
האדמה, כי אלה נפלו קורבן לחמדנותו של האדם, במשך זמן כה רב.
שירתה קראה לו לבוא אליה, אל האגם שנשמתו כל כך אהבה.
בצעדים מהוססים ועם נפש סוערת, הוא עשה את דרכו אליה.
אוזניו קשובות ועיניו כבושות באדמה, כילד החושב שאם לא יסתכל,
יעלם הכעס מעיניו של אביו.
ליבו הלם בפראות, עד כדי כך שלא יכל היה לחשוב, קולה היה קורע
לב, כתחנוניו של חגור חתולים בודד, מקפיא חושים כשאגת האריה,
מהפנט, כנחש הרוקד לצילילי החליל ונדמה היה, שגם אם היה מסוגל
לעצור ולחשוב, הוא לא רצה.
היא סיימה את הבית האחרון, כשמגפיו החלו לשקוע באדמה הבוצית,
סנטימטרים לפני תחילת קו המים.
ואז כמו מקיץ מחלום, כמו מתנער מכבלי קסם בלתי נראים, הוא
נעצר.
השקט ששרר מסביבם, באותן דקות היה לא טבעי, הציפורים לא צייצו,
הרוח לא נשבה, כאילו אלוהים בעצמו, עצר ממלאכתו, כדי להקשיב
לשירתה.
"אומרים, שגיבור עתיד לצעוד מהשביל שממנו אתה הגעת, להביא מזור
לאדמה הקודחת, ומנוחה לחיות."
"אך זו רק אגדה", הוסיפה.

אש-ענן, היה מקסום עדיין מקולה, ולא זע ממקומו, רק ראשו פנה
אליה, במבט חיוור, נטול הבנה.
היא חייכה למראה חולשתו ואמרה: "בני האדם, אלה שכורתים את
היפים שבעצים, וצדים יותר חיות ממה שהם מסוגלים לאכול, דורשים
לעצמם מהנהר ומהאדמה את שייך לכל יצוריי הבריאה."
"כאן חיי כולם שווים, החיות, הצמחים והאדם, כולם שורדים, כולם
חלק מדבר גדול יותר."
כדי לתת דגש לדבריה היא נעמדה, ובידה הצביעה על החיים שמסביב.
סומק עלה על לחייו כשפלג גופה העליון עלה מעל קו המים.
הוא בהה בסלע שהיה בסביבה וכשדיבר קולו בקושי נשמע.
"את מדברת כאילו אינך קשורה אלינו בניי האדם."
היא חייכה -"למה אתה מדבר אל האבן? אני גורמת לך להרגיש לא
בנוח?, שמתי לב שלא הייתה לך כל בעיה להסתכל עליי כשחשבת שאני
לא רואה אותך..."
הוא השפיל את מבטו, מקווה ששערו השחור, מחסה את פניו האדומים
ממבוכה, מתפלל לאלים העתיקים שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותו
חי.
היא רק צחקה צחוק קטן, מתגלגל ואמרה "לי אין בעיה שתיראה אותי,
אין לי במה להתבייש. אבל אם זה יגרום לך להרגיש יותר
בנוח...".
היא לקחה כמה צעדים אחורה ונתנה למים הקרירים לעטוף את גופה.
כשהתבהרו מעט פניו אמר, "אני מצטער על מה שקרה קודם, זה לא היה
צריך לקרות". כשראה שהיא עומדת למחות, המשיך ואמר, "מהיכן שאני
בא, זה לא מכובד לראות עלמה במערומיה. זכות זו נתונה רק
למאוהבים".
היא פרצה בשחייה לעומקו של האגם, " כל זה טוב ויפה, אך מהיכן
שאני באה, לא מאמינים במשחקי כבוד, בין אנשים", פלטה.
הוא גיחך ואמר "ומאיפה המקום הזה שממנו באת?"
היא גלגלה את עיניה כמנסה להיזכר.
לפתע, בלי רמז מוקדם, במיומנות שהוא לא ראה כמוה היא צללה
לעומק האגם.
הוא החל מחפש אותה בעיניו, מקווה שלא אמר משהו, שלא היה אמור.
בצעדים מהירים הוא פנה לחפש עמדת תצפית טובה יותר.
אך ככל שהדקות חלפו הוא החל לפקפק במה שראו עיניו, במה שנחרט
בזיכרונו.
חושיי הצייד שבו התעוררו, וכך כשהוא מחדד את חושיו לכל תזוזה,
רחש או ריח לא מוכרים, הוא מצא את עצמו עומד לבד מול האגם,
כשרק רחש המפל מהדהד באוזניו.
הוא מצא את עצמו מנסה להחליט אם כל מה שקרה עכשיו באמת קרה,
או שדמיונו החליט לשחק בו משחק מרושע, כשלפתע נשמע רחש מאחד
השיחים, הוא הסתובב במהירות, החליק, נפל, וחבט את ראשו בסלע.
הכתום הפך שחור.


                                         









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
honestly,
darling, I
don't give a
shit.





אחת שחושבת
שתרגום של תרגום
הוא יותר גרוע
מסתם תרגום.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/8/03 12:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שניר סבון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה