פתאום נהיה לי רע. אתה מכיר את זה? שתפאום, משום מקום כל כך רע
וכל כך גועלי לך שאתה רוצה להקיא את כל האיכסה? אבל אתה לא
מקיא. אתה יודע שאם תקיא אותו יהיה לך עוד יותר רע. כי האפשרות
היחידה שלך להקיא אותו זה על מישהו, ואם תעשה את זה אז לו יהיה
רע, הם אולי אפילו יכעסו עליך. אז אתה מתכנס עם כל הרגש העצום,
עצוב וכבד הזה שפתאום נחת עליך אלוהים יודע מאיפה, ומנסה
להעלים אותו. מנסה לחשוב מחשבות שמחות, לזייף מחשבות שמחות
יותר נכון. הרי שום מחשבה שמחה אמיתית לא עולה לך לראש כשפתאום
נהיה לך רע. וגם אם אחת כזו איכשהו מצליחה לחדור את הקליפה
העבה של השחור הזה אתה ישר תתקוף את נקודות החולשה שלה, ומורוד
היא תהפוך לאפור ואז לכלום תהומי. ואז אתה תנסה להמיר את
ההקאה, כפתרון, לצרחה מכל הלב. אבל יש אנשים ישנים בבית ואם
תצרח הם יבהלו נורא, ולא כדאי. אז אתה צורח בתוכך. צורח וצורח
וצורח, מנסה להוציא הכל, לגרד מהקירות גם את הכתמים
העקשניים. אבל כשאתה מסיים לצרוח אתה מגלה שכלום לא השתנה.
אז אתה חושב "טוב, אז מה נעשה עכשיו?" ומחליט לצפות בטלויזיה.
אבל הכל שם מלא באהבה מזוייפת, אלילי ילדים מטומטמים וגיבורים
שפוחדים לשבור ציפורן. אז אתה מכבה, הולך ונשכב על המיטה.
מנסה להרדם. מנסה להפסיק לחשוב כל הזמן, פשוט להרגע
ולהרדם. וככה אתה שוכב במשך זמן מה, ופתאום אתה מגלה שכבר
בוקר. המולת היום בקרע, השמש בשמיים, איזה זבוב בא לבקר, ואז,
רק אז אתה שוכח הכל ונרדם.