היו בזירה רק שתי דלתות, ועל שתיהן היה כתוב "יציאה". הוא עמד
במרכז הזירה, עירום, וניסה להבין מה הביא אותו לשם, מה הם
רוצים ממנו.
- "מי אתם?", הוא שאל.
- "תאר לנו מה עשית היום", ציווה אחד משופטיו.
הוא לא מצא סיבה לסרב.
"קמתי היום בבוקר, כרגיל, בשעה שש וחצי. הערתי את שירה, אישתי,
והלכתי להכין לנו קפה". גבי גילה שהוא רוצה לשחזר תחילה את
הארועים במוחו, ונראה שהדבר לא הפריע לאיש.
זה באמת היה בוקר רגיל. גבי ושירה התחתנו לפני שלוש שנים. שירה
עבדה כמורה לחינוך מיוחד בבית-הספר יסודי עוד מלפני החתונה.
גבי למד עד לאחרונה מדעי המדינה, ומזה מספר חודשים הוא עבד
בנציגות של האו"מ בישראל.
באותו הבוקר גבי הסיע את שירה לבית-הספר, נתן לה נשיקת חינוך
מיוחד (לכל נשיקה יש לנו שם, הוא חשב לעצמו בסיפוק) והמשיך
בדרכו. הדרך היא אותה הדרך שבה הוא נוסע מדי יום. הוא ניסה
לגוון מדי פעם ולנסוע בדרכים אחרות. הוא ידע שזה לוקח הרבה
יותר זמן, אבל לפעמים זה היה כדאי, אפילו אם זה רק בשביל לראות
איך מתקדמת הבנייה של הקניון החדש, או בשביל שיוכל לשמוע את
הרדיו יותר זמן.
באוניברסיטה הפתוחה יש קורס שמלמד איך להאזין למוסיקה קלאסית.
מלמדים שם על ההבדלים בין המלחינים והמבצעים השונים, על החלקים
השונים של יצירות מוסיקליות, על הסימליות של צירופי הצלילים.
גבי מעולם לא הצליח לקלוט את המסרים שהמוסיקה הקלאסית אמורה
להעביר לו (מלבד, אולי, פעם אחת שבה הוא דמיין את טום וג'רי
רבים לצלילי המוסיקה). הוא אהב מוסיקה קלאסית כי היא גרמה
למחשבותיו לנדוד לדברים אחרים, דברים שאחרת לא היה לו זמן
לחשוב עליהם. עכשיו, עם עוד אחת מהיצירות האינסופיות של "קול
המוסיקה", הוא התחיל לחשוב על הסרט שראה אתמול בטלוויזיה. זה
היה סרט על ההנאות המיניות של אנשים מתאונות דרכים. זה נראה לו
משעשע שאנשים גומרים בגלל תאונות דרכים, כנראה שאין בעולם
אפילו דבר אחד שלא גורם למישהו לגמור.
גם יצירות מוסיקליות אינסופיות נגמרות, פרדוקס שגבי לעולם לא
הצליח לפתור. הוא הבחין שהוא הגיע כבר לכביש הראשי בלי להרגיש,
הוא חיטט בזכרונו וגילה שהוא עומד בפקק כבר זמן-מה. הוא מיצה
כבר את היכולות הקלאסיות שלו להיום, וכעת העביר את הרדיו לרשת
אחרת.
את הדקות הבאות בילה גבי באותו המקום בדיוק. ברדיו סיפרה
השדרנית שיש הפגנה על הכביש הראשי. הוא ניקה את החלון הקידמי
מבפנים, ואחרי שזה לא עזר - הוא יצא וניקה אותו גם מבחוץ.
הבחורה במכונית שלידו ראתה אותו יושב על מכסה המנוע ושוטף את
החלון - וחייכה אליו. גבי אהב לראות חיוכים מכוונים אליו. הוא
ניגש אל ריכבה, פתח את הדלת הקידמית הימנית - והתיישב לידה,
מחייך בחזרה.
השיחה היתה קולחת. קוראים לה דפנה, היא אמרה. היא סטודנטית
באוניברסיטה,  בדרך לשיעור בסטטיסטיקה. היא נורא אהבה את
הפתיחות שלו, את הישירות. הוא נורא אהב את החיוך שלה. הם
התחילו להכיר - הוא עובד באו"מ, היא שירתה כמ"כית טירוניות,
הוא רוכב על אופניים, היא צועדת בחדר כושר, הוא אוהב אוכל
איטלקי, היא מחפשת חבר, הוא נשוי, היא נהיית קרירה. דפנה
הפסיקה לחייך, אז גבי נפרד ממנה לשלום וחזר אל מכוניתו.
גבי די נהנה בינתיים, אבל עכשיו החליט שנמאס לו לחכות. הוא
אותת ימינה, בדק במראה שהדרך פנויה, ויצא לו לדרכו על המדרכה.
הוא העביר את הרדיו בחזרה ל"קול המוסיקה", ונסע לו לאיטו לאורך
הפקק, מתעלם ממבטיהם של שאר הנהגים, מאיץ בהדרגה, ככל שגבר
פיזור דעתו.
גבי נזכר בילדותו, כשאמא שלו הסיעה אותו על המדרכה בעגלה שלו,
בדיוק כפי שעשה עתה בעצמו. הוא נהנה לנסוע בעגלה שלו, אפילו
כילד הוא היה תמיד רגוע. כשהוא רצה לחשוב לעצמו עד כמה הוא
רגוע, הוא תמיד היה נזכר בפעם ההיא כשהיה בכיתה ז', וילד מכיתה
ט' תפס אותו במסדרון והוריד לו את המכנסיים, כולם עצרו והסתכלו
עליו. בהתחלה הוא לא ידע מה הוא צריך לעשות, הוא ידע שכולם
מצפים ממנו לברוח, לצעוק או להחזיר לילד השני. השלב הראשון,
הוא חשב לעצמו, צריך להיות להרים את המכנסיים במהירות. זה
הגיוני, אבל יש אולי דרך טובה יותר. הוא חיפש במבטו את שירה,
הילדה שאהב, חייך אליה והרים את מכנסיו, סוגר אותם לאיטו. היא
חייכה אליו בחזרה, והמבט של כולם התחלף מבוז להערצה. עברו עוד
ארבע שנים ארוכות עד שהוא הוריד שנית את המכנסיים בנוכחותה של
שירה.
ארבע שנים אחרי זה גבי ושירה, כבר חברים, טיילו. הם עצרו לנוח
בקרחת יער, שירה אמרה שחם לה והורידה את החולצה שלה, חושפת את
החזה שגבי כבר למד להכיר. אבל שירה לא הסתפקה בזה הפעם, היא
המשיכה ופתחה את כפתורי מכנסיה הפשיטה את עצמה מהם, ועמדה מולו
עם תחתוניה הלבנות. הוא לא היה מוכן לזה, והיא ניצלה כל רגע.
היא צעדה אל מאחורי גבו, וגבי ראה את תחתוניה נזרקים על הקרקע
לפניו. שירה עמדה מאחוריו והעלתה את החולצה שלו אל מעל לראשו,
גבי תפס את עצמו בידיים והצליח להוריד בעצמו את המכנסיים שלו.
שירה נצמדה אליו מאחור ממששת בידיה את חזהו. הוא הסתובב וגילה
אותה ממש מולו, נשענת על גזע עץ. הוא נצמד אליה, חדר לתוכה.
היא חרטה חריצים של דם על גבו והוא הרגיש כאב חד, מה שרק עורר
אותו יותר. הוא שקע בפעולותיו והרגיש את הדם אוזל מגופו. שניה
מאוחר יותר הכל הפך ללבן.
גבי צעד לעבר האור הלבן. האור הקיף אותו, חזק כל-כך עד שגבי
נאלץ לעצום את עיניו. כשפקח אותן נזכר היכן הוא נמצא.
"המפגין שפגעת בו נמצא עכשיו בניתוח. הצד השמאלי של גולגלתו
מרוסק, הוא איבד את היכולת לתקשר עם הסביבה, ועכשיו הם מנסים
להציל את מה שנותר מחייו. בעוד שעתיים הוא ימות." אמר לו
השופט, ואחרי היסוס קל הוסיף, "תוכל לפגוש אותו בקרוב אם תצא
מכאן בדלת הימנית".
ברחוב הראשי המכוניות החלו להתקדם לאיטן. שלט מכוסה בדם נקלע
אל מתחת לגלגלי מכוניתה של דפנה. אולי היא עוד תספיק להגיע
לשעור.