אחרי שצחצחתי חרבות, שיניים וזכרון,
מתקשה להחליט, ככל נערה מול ארון:
תכריכים או שיש מסביב לישבן -
עכשיו אני נפרדת ממך, יוון.

זוכרת אותי? נולדתי הרחק בצפון,
היכן שטייפ הסלילים - בגללך - הוא מגנטופון,
וכמו בטרגדיות שלך - גידול טבעי שלילי,
היכן שאשה עם סיגריה לא אמרה "מכורה שלי".

זוכרת אותי? למדתי את רוב חכמתך, יקירה.
זוכרת אותי? אני יודעת לכתוב שירה,
אני יודעת שבמקרה של אלים, כלומר פנתיאון,
"המון" מתקרב ל"אפס", וכרונוס אחד - להמון.

זוכרת אותי? ידעתי את כל יופייך, מתוקה.
אני אוהבת כמוך נערים ויין וחלוקה
של תוכן הפרגמנט לשורות קצובות.
עינייך אבני ספיר, עיני עצובות.

בשני עניינים, בכל זאת, לעולם לא אהיה שלך.
האחד הוא פשוט: אם ליברטה, אגאליטה ואח-
שלי-כל-אחד אינם סעיף ברשימת הבלאי,
ההבדל בין אזרח לעבד אינו מקובל עלי.

כאן את יוצאת לא משהו. אני יודעת שלא בחרת
לחיות בעת העתיקה שלך. "היית מעדיפה את דקארט
על אריסטו?" - שאלה מטומטמת. "על אפלטון - את מרקס?" -
אבל אם לא נעזוב את זה, אתלהם כחתול במרס.

עניין אחר לא סגור ביני לבינך, טורד מנוחה:
בחינה אחת לא עברתי בלשכתך הקשוחה,
כסטודנט אומלל לראיית חשבון. במבט חטוף:
העניין הגדול שאת עושה מהגוף.

את יודעת מה הבעיה שלך? (כמו שאיש אומר לאשתו.)
כשאת דורשת הרמוניה בין הגוף לבין נשמתו,
כשאת בוחנת את נערייך בדיאלקטיקה והיאבקות,
המיזוג הטבעי ביניהם הולך, אחותי, קאפוט.

דיבור על הרמוניה, מותק, מניח מראש הפרדה,
וכאן טעותך. פולחן השרירים שלך, חמודה,
היה שטיח אדום לשנאת הגוף הנוצרית. החזה
השקוע של גבר צלוב איננו אשם בזה.

אז מה אם השיש שלך חטוב יותר, אהובה?
זו רק אמנות. זו את שהנחת דיכוטומיה עלובה
בין נפש לגוף. ועד שזה הגיע אלי,
נפשי היתה לוחם בקסדה מכונפת, וגופי קנאי,

קנאי יהודי, שכל נשקו - אבנים ומקלות,
קנאי יהודי ששונא יוונים עד כלות
הנשמה. תראי איך סיבכת אותי, יפתי.
לכן את כשלון הבשר שלי לא את תשפטי.

אומר לך עוד, שהיית יכולה ללמוד
כמה דברים מארצות שפעם רצית מאוד
לכבוש, אבל האלים שמרו ואלכס פישל,
ותקוות האימפריה שלך הלכו למי שהיהודים מכנים עזאזל,

אבל בדרך נתת יותר ממה שלקחת,
ולפני שאמרנו "אנתרופוס", כבר הגענו ל"ארבייט מאכט".
אני לא אומרת שגם זה בגללך, אבל מתוך אהבה למובן מילוני
לרוב הפרדנו בין נפש לגוף על ידי השמדת השני.

אבל עזבי. תבואי לבקר אותי בכוכון
מהצד מחוסר האיים של הים התיכון,
מהצד שבו עדיין גדלים זיתים,
אבל הוא כבר אינו חולק סיפורי מפלצות עם כרתים.

תסתכלי מגובה אולימפוס / מעוף ציפור / תודעה,
תמצאי נקודה אפורה-אדומה, כאונה קטועה,
שם נושאים שמות לשווא ונשים בעברית,
שם אני מונחת, מקופלת בעוברית.

אז היי שלום. לא אפסיק לאהוב אותך.
תכריכים או שיש - שניהם, תזכרי, כסת"ח.
אבל גופי עדיין לא נכשל עד כדי כך.
זכרי אותי, חברה, כשעינייך תתחלנה להיפקח.