כל יום באותה שעה אני הולכת ברגל, עושה ספורט. כל יום בשעה עשר
בערב אני צועדת סביב השכונה תמיד באותו המסלול.
היום יצאתי באיחור של חמש דקות... התחלתי לצעוד במסלול הקבוע,
מהבית לכיוון בי"הס הישן שלי, האיזור היה חשוך, זה היה ערב
שונה מעט אנשים היו בחוץ בד"כ צועדים איתי הרבה אנשים אולי
בגלל שהיה קריר החליטו להשאר בבית.
הגעתי לביה"ס הישן ומשם המשכתי לכיוון הגשר, לא היה אדם ואף לא
תנועת מכוניות.
בעודי הולכת הרגשתי שמאחורי צועד מישהו, אבל כשהבטתי לאחור לא
היה אף אחד,המשכתי לצעוד.
ושוב הרגשתי שיש מישהו מאחורי והפעם גם שמעתי צעדים, נבהלתי
והתחלתי לנוע מהר יותר... וכשהבטתי לאחור לא היה אדם או חיה.
חשבתי שהתחלתי לדמיין, אולי החושך והקור גורם לי לבלבול...
לפתע נשמעו רעמים... הולך לרדת גשם... החלטתי לחזור הביתה.
הסתובבתי ומולי ראיתי אדם... נבהלתי וכמעט נפלתי, גשם החל
לרדת... הוא עזר לי להתייצב וביקש סליחה... הבטתי בו הוא היה
גבוה ממני... פנים יפות ועיניים עמוקות.
הוא המשיך לצעוד ואני המשכתי להסתכל עליו הולך... עד שהרגשתי
שכולי רטובה מהגשם, וההמשכתי לכיוון הבית.

למחרת היה יום נעים גשם לסירוגין, אבל לקראת הערב הגשם פסק.
בסביבות תשע וחצי לא היה ענן בשמיים. שמתי עליי בגדיי ספורט
ובעשר יצאתי מהבית.
גם היום לא היה איש ברחוב.
רציתי לראות את האיש מאתמול שוב. צעדתי והבטתי לאחור מידי פעם
אולי הוא שוב יופיע.
בתחנת הדלק נראה היה כאילו שוב הולך לרדת גשם החלו שוב ברקים
ורעמים... חזרתי הביתה.
בלילה לא הצלחתי לשון חשבתי על האדם מאתמול... על המבט החד
שלו... הוא סיקרן אותי... רציתי לראותו שוב רק כדי לחדד את
זכרון מראהו.
כל השבוע לאחר מכן לא הלכתי בכלל, גשמים וסופות רעמים פקדו את
הארץ, זה הולך להיות חורף ארוך.

ביום שני בערב היה מזג אויר נינוח בשעה שמונה החלטתי ללכת מהר
לפני שמזג האויר ישתנה ואני אחמיץ את היום.
יצאתי מהבית לכיוון בהי"ס הישן אומנם היתה תנועה של אנשים
ומכוניות אבל עדיין תנועה דלילה... הרחוב היה רטוב מהגשם שירד
שעתיים לפני כן.
המשכתי לכיוון הגשר שם כבר לא היו בכלל אנשים, אבל מידי פעם
עברה מכונית או שתיים.
שוב תקפה אותי הרשה שיש מישהו מאחורי הבטתי ולא היה אדם.
המשכתי לכיוון תחנת הדלק, ושוב הסתובבתי לאחור כדי לראות מי
מאחורי... שוב לא היה איש, הסתובבתי בחזרה והחלקתי מהמדרכה
הרטובה.
הרגל שלי התעקמה... התחילו לרדת טיפות... ודמעות של כאב ועצבים
ירדו מעיניי.. לפתע הרגשתי טפיחה בכתף, זה היה הוא.
הוא הביט לי ישר לעיניי הדומעות, מבטו החד גרם לי לצמרמורת
קלה... הוא הזיז את שערי הרטוב מפניי ושאל אם אני בסדר...
הבטתי בו ולא יכולתי לענות הוא היה כל כך יפה ונעים... עיניו
הכחולות הגדולות סחפו אותי לתוכו...
הוא חייך חיוך קטן ושאל שוב אם אני בסדר... מיד עניתי שכן.
הוא עזר לי לעמוד ושאל אם אני צריכה עזרה להגיע הבייתה...
עניתי שאני בסדר... ואני אסתדר.
הוא חייך שוב והמשיך ללכת.
הגעתי הבייתה התקלחתי ונכנסתי למיטה לא יכולתי להפסיק לחשוב
עליו... על עיניו הגדולות והיפות... על חיוכו ששבה אותי...
ולמה לעזאזל לא אמרתי לו שיילווה אותי הבייתה?!
למחרת שוב כל היום חשבתי עליו, איך קוראים לו? מי הוא? מה הוא
אוהב?
חיכיתי ללכת שוב, כל הצהריים ירד גשם סוער קיוותי שיפסק ואני
אוכל לצאת אבל הגשם לא הפסיק הוא אפילו התעצם.
ברבע לעשר הסתכלתי מהחלון וראיתי איך הטיפות נחלשות... אבל לא
היה אף אחד בחוץ כולם היו בבתים.
המשכתי להסתכל והגשם שוב החל לרדת בחוזקה.. .לא היה סיכוי
לצאת.
מלאתי לי מים חמים באמבט ולקחתי ספר טוב... לפני שהספקתי
להתפשט נשמע דפיקה בדלת... צעקתי "רגע..." ורצתי לכיוון הדלת
פתחתי את הדלת... מתנשמת מהריצה מולי היה אותו האיש...
הייתי המומה, הוא הביט לי הישר לעיניים ולא יכולתי להוריד מבטי
ממנו כאילו היפנט אותי... הוא גם היה המום כשראה שזו אני פתחתי
את הדלת.
אחרי שתיקה קצרה הוא אמר לי שהוא השכן מעליי והוא צריך סוכר...
השכן מלמעלה? שאלתי בתמיהה... הרי מעליי גרים משפחה צעירה עם
שלושה ילדים והיום בבוקר ראיתי אותם... הוא חייך ואמר שהוא בן
דוד של השכן ושעד לפני חודש וחצי הוא היה גר עם משפחתו במושב
בגבול לבנון והוא בא לכאן בכדי ללמוד.
חייכתי וגם הוא... הבאתי לו את הסוכר... והוא שאל אם אני יוכל
לעשות לו עוד טובה... עניתי שבוודאי...
הוא התקרב עליי כל כך קרוב עד כדי כך ששמעתי את פעימות ליבו...
הוא ליטף בעדינות את פניי והעלה אותם אט אט לכיוון פניו...
ולחש לי "זה הדבר הראשון שרציתי לעשות מהרגע שראיתי אותך..."
הרגשתי שכולי נמסה מבפנים לא יכולתי לדבר או לזוז... עיניי
נעצמו... ו... פחחח משהו קפץ ונהייתה הפסקת חשמל בבניין אבל לו
זה לא הזיז וגם לי... הוא נישק אותי נשיקה עמוקה וגדולה...