שלום, קוראים לי ענת. אני בת יחידה ואני גרה בעיירה קטנה בשם
"גבעת כרמים". לא שמעתם עליה אף פעם? כי אנחנו לא על המפה,
בעצם, אין הרבה אנשים שיודעים בכלל על קיומנו, את הסיבה לכך
תבינו בהמשך. שבו בנוח, תפתחו את הראש, כי אני רוצה לספר לכם
את הסיפור שלי, לספר על הרגע שבו כל השקפת חיי נעלמה, והסיפור
הזה קשה לתפיסה.
להורים שלי יש זוג חברים, והם מאוד קרובים ביניהם, כמעט כמו
משפחה. הם הכירו עוד לפני שנולדתי, ומאז שאני זוכרת את עצמי,
תמיד היינו בקשר מצוין אתם. אלכס וורד קוראים להם, ואי אפשר
לדמיין זוג יותר נחמד מהם. אבל יש להם בעיה אחת, הם לא יכולים
להביא ילדים. זה כל כך עצוב, כי לדעתי הם האנשים הכי חמודים
בעולם, והם בטח היו הורים מצוינים. מה שכן, הם אוהבים אותי
כאילו אני הבת שלהם. כשהייתי קטנה, הם היו לוקחים אותי לכל
מיני מקומות, ואני זוכרת שתמיד היה לי כיף אתם. אני אוהבת אותם
מאוד, הם כמו זוג הורים שני שלי.
הסיפור שלי מתחיל לפני בערך שלוש שנים, כשהייתי בת שש-עשרה.
חזרתי מבית הספר עייפה, כרגיל, עוד יום של זיבולי שכל עבר,
תודה לאל. הגעתי הביתה, חיממתי לעצמי את האוכל, הדלקתי
טלוויזיה וישבתי לאכול. אחרי שעה בערך אימא הגיעה הביתה
מהעבודה. בזמן הזה כבר ישבתי לעשות שיעורים (לא כי אני עושה
בדרך כלל, אלא כי המורה הבטיחה לבדוק). אימא דפקה על הדלת שלי,
נכנסה והתיישבה על המיטה. הנחתי את העט, והסתובבתי אליה לשמוע
מה יש לה להגיד. ואז, בלי הקדמות או אזהרות מוקדמות, היא אמרה
את הדבר שהכי לא ציפיתי לשמוע
"אני רוצה שתצאי לדייט."
אימא? אימא שלי? רוצה שאני אצא לדייט? מה?! אני חיבת לציין
בנקודה הזאת, אימא שלי היא מסוג האנשים שלא מפתיעים אותי יותר
מדיי, היא בדרך כלל אישה הגיונית ושקולה, היא לא מדברת שטויות,
אולי בגלל זה כמעט נפלתי מהכיסא שלי כששמעתי אותה אומרת את זה.
אחרי כמה שניות הצלחתי להתעשת.
"עם מי?" שאלתי אותה.
"עם הבן של אלכס וורד." היא ענתה לי.
התחלתי לצחוק. בחיים לא צחקתי ככה, פשוט התגלגלתי מצחוק. בשלב
הזה כבר באמת נפלתי מהכיסא שלי והתחלתי להתפתל על הרצפה מרוב
צחוק. אימא רק ישבה שם והסתכלה עלי משתגעת, במבט רציני. אחרי
שהתחלתי כבר לבכות שכואבת לי הבטן מרוב צחוק הצלחתי קצת
להירגע.
"מה הקטע?" שאלתי.
"אני רצינית לגמרי." היא ענתה, וראיתי את זה גם במבט שלה, מבט
של מישהו רציני שמדבר על עניינים רציניים. זה התחיל להיות
מפחיד, אבל יותר מזה, זה היה מוזר.
"את בטח מתבלבלת עם מישהו אחר." אמרתי, היא אמרה שלא.
"אבל לאלכס וורד אין ילדים...", והיא אמרה שיש, וחייכה חיוך
מסתורי שלא מצא חן בעיניי בכלל.
"אימא, זה לא יכול להיות...", אמרתי לה. "אני מכירה את אלכס
וורד מאז שהייתי בת... מאז שנולדתי, אין להם ילדים." אבל אימא
שלי, מתעקשת כמו תמיד.
"כן? אז איך זה שאף פעם לא ראיתי אותו?" אני שואלת אותה, והיא
עונה שזה סודר מראש ככה ושזה בכוונה.
"מה בכוונה? מה זאת אומרת? הסתרתם אותו ממני?" אני לגמרי
מבולבלת, ומנסה לטפס חזרה אל הכיסא שלי.
"כן." היא עונה באדישות מעצבנת.
"למה?" אני שואלת שאלה שנראית לי מתבקשת פה.
"היו לנו סיבות", היא עונה לי וקמה.
"לאן את הולכת? מה זה? אני רוצה הסברים!" אני כבר כמעט צועקת.

"את רוצה, אבל את לא צריכה, לפחות בינתיים, תצאי אתו?"
מה להגיד לה עכשיו? מה לעשות? אני אומרת לה שאני בכלל לא מכירה
אותו, ואולי הוא לא ימצא חן בעיני? היא אומרת שהוא בחור ממש
חמוד ושהוא אפילו נראה טוב. להאמין לה? אני לא מכירה את הטעם
של אימא בבחורים...
"אני צריכה לחשוב" אני אומרת ואימא יוצאת.
אחרי שעה של התלבטות וניסיונות לעכל מה שנאמר פה, אני מגיעה
להחלטה. בעצם, אולי כדאי לי לצאת אתו, אולי הוא יודע יותר ממני
על כל הסמטוחה הזאת? מקסימום, אני אחזור הביתה ואגיד לאימא
שהוא לא נראה לי, היא לא תכריח אותי לצאת עם מישהו שאני לא
רוצה, נכון?
"טוב", אני עונה לה, "אני אצא אתו... רק תגידי לי מתי?"
"מחר בשבע וחצי הוא יבוא לאסוף אותך" היא עונה, כאילו זה כבר
קבוע שנים מראש, וזה היה ברור שאני אסכים. כל העניין נישמע לי
מוזר, לא, לא מוזר, זה נשמע לי מטורף! אני נשכבת על המיטה שלי,
בוהה בתקרה וחושבת. התקרה הפכה להיות ממש משעממת אחרי דקה
וחצי, והתקשרתי לחברה הכי טובה שלי, הילה. קבעתי אתה להיפגש
עוד רבע שעה מתחת לבית שלה, כי היא אמרה שהיא עסוקה כרגע אבל
אמורה להתפנות עוד מעט. נעלתי נעליים ויצאתי לכיוון הבית שלה.
כמה דקות אחרי שהגעתי היא ירדה למטה והלכנו לפארק, לספסל שלנו.
יש לנו ספסל בפארק, זה הספסל הקבוע שעליו אנחנו יושבות
ומדברות, ואלוהים יודע כמה אני צריכה לדבר אתה עכשיו. התחלתי
לספר לה את הסיפור, וכשהגעתי לקטע בו נודע לי שלאלכס וורד יש
בן, היא קטעה אותי.
"אני לא מאמינה!" היא אמרה לי, "אני פשוט לא מאמינה!"
"לא מאמינה למה? את חושבת שאני משקרת?" התחלתי להיעלב, למרות
שיכולתי להבין, גם לי כל העניין נראה מופרך לגמרי.
המשכתי בסיפור והילה פשוט בהתה בי ובאוויר לסירוגין במבט תמוה
מאוד.
"טוב שהסכמת", היא אמרה לי, "כי הוא בטח יודע עוד פרטים. ככה
תביני אולי למה לא ידעת עליו קודם."
"לא ידעתי עליו? זה לא רק שלא ידעתי עליו, לא רצו שאני אדע!
למה? אני משתגעת!".
הילה הרגיעה אותי, אמרה שהכל יהיה בסדר ושאני אתקשר אליה ברגע
שאני חוזרת, הצטערה שהיא לא יכולה להמשיך לדבר כי היא חייבת
לזוז והלכה לה. מה יכולתי לעשות? חזרתי הביתה. אחרי לילה ארוך
מאוד שבו ישנתי בקושי, התעוררתי, התלבשתי מהר ויצאתי לבית
הספר. הילה לא תבוא היום, לאחותה הקטנה יש יום הולדת בגן והיא
הולכת לשם. אני מקנאה בה לפעמים, אחותה הקטנה, שירי, כזאת
מתוקה. הילה טוענת שהיא יצור קטן, צווחני ומעצבן, אבל בסופו של
דבר, זה דיי ברור שהיא מתה עליה. היום עבר עלי לאט נורא. אני
לא יודעת אם זה היה בגלל שהילה לא הייתה שם לצחוק איתי
בשיעורים או בגלל שחיכיתי למה שיהיה בערב. לא חיכיתי לפגוש
אותו, לא חשבתי שארצה להמשיך להיפגש, הרגשתי שזה נכפה עלי,
ואני שונאת את זה, אבל רציתי תשובות. חזרתי הביתה, לרוטינה
הרגילה של ארוחת צהרים, טלוויזיה, שיעורים, ואז הלכתי לחדר
כושר. יש לנו בריכה קטנה, ולידה חדר כושר נחמד. אין שם מתקנים
מתקדמים או כל מיני דברים כאלה, אבל אני באמת לא צריכה יותר
מדיי, אני מתיישבת על האופניים ופשוט מסובבת את הפדלים במשך
ארבעים וחמש דקות לצלילי ערוץ MTV, אימא אמרה לי פעם שזה טוב
בשבילי, ואני לא מתווכחת אתה לעיתים קרובות. כשחזרתי אימא כבר
הייתה בבית. נכנסתי למרפסת, זרקתי את המגבת הקטנה בארגז של
הכביסה, והלכתי לחדר. זרקתי את התיק שלי על המיטה ופתאום ראיתי
על הכיסא את השמלה היחידה שיש לי בארון. מדהים איך היא הגיעה
לשם, אני לא זוכרת שנגעתי בה בחצי שנה האחרונה. אימא נכנסה
לחדר ואמרה לי שאני אלבש אותה היום בערב.
"אימא, אני לא אוהבת את השמלה הזאת" אמרתי לה.
"בורדו זה צבע יפה." היא אמרה ושלחה אותי להתקלח. מה זה אמור
להביע? חשבתי בזמן שחפפתי ביסודיות את השיער.
"אל תסתרקי!" אימא צועקת לי מהמטבח כשהיא שומעת שסגרתי את זרם
המים.
"למה לא?" אני צועקת בחזרה, והיא עונה לי שזה בשביל שיישארו לי
התלתלים. שיהיה, אני חושבת לעצמי, מתעטפת במגבת, והולכת לחדר
להתלבש. אני נראית כמו בובה, שמלה בצבע בורדו שמגיעה עד קצת
מעל הברכיים, שיער מתולתל שחציו אסוף, גרביונים דקיקים ונעליים
שחרות עם עקב נמוך. "אימא, אני לא רוצה ללבוש את השמלה.", אני
מנסה את מזלי בפעם האחרונה.
"את לובשת אותה, ותפסיקי כבר להתווכח, בואי לפה ואני אאפר
אותך."
טוב, עכשיו זה כבר נהיה לגמרי פריקי. ממתי אימא מאפרת אותי?
היא תמיד נגד זה "זה עושה קמטים וחצ'קונים" היא כל הזמן אומרת
לי, ועכשיו לא רק שהיא מסכימה, הי רוצה לאפר אותי בעצמה? אני
מפחדת לתת לה להתקרב אלי. טוב, לא איכפת לי, העיקר שתעזוב אותי
בשקט. אני הולכת אליה לחדר, היא מוציאה מהארון סט ענקי של
איפור ומתחילה להסתכל על הצבעים. אחרי שהיא בוחרת מה שהיא רוצה
היא מתחילה לתת לי הוראות ולמרוח עלי את כל הדברים האלה. האמת
שזה כמו עיסוי לפנים וזה דיי נחמד. כשהיא מסיימת היא מסתכלת
עלי במבט אוהב כזה, אומרת שאני כל כך יפה ושולחת אותי להסתכל
המראה. איזה יופי, אם לפני זה נראיתי כמו בובה עכשיו זה כבר
מעבר לזה, היא עשתה ממני ברבי!
"אימא, מתי אבא חוזר?" אני שואלת אותה. אבא נסע לאיזה כנס לפני
יומיים והוא אמור לחזור היום.
"כשתחזרי הביתה הוא כבר יהיה פה.", היא עונה לי. אני מביטה
במראה עוד מבט אחרון, כמעט נגעלת ממה שאימא עשתה ממני
והאינטרקום מצלצל. אימא עונה ואומרת לי שהוא פה ושאני צריכה
לצאת.
"איך קוראים לו בכלל?" אני שואלת, בכל הבלגן שהיה פה שכחתי מזה
לגמרי.
"קוראים לו אמיר,ואני מצפה ממך להתנהג יפה."
"טוב אימא, אני לא ילדה בת 6... מתי אני צריכה לחזור?"
"הוא יחזיר אותך." היא אומרת לי, מנשקת אותי על הראש ודוחפת
אותי החוצה.
אני מזמינה את המעלית. אני מרגישה לחוצה, אולי משום שאני יוצאת
עם אדם שלא הכרתי או ראיתי מימיי? אדם שלאורך כל שנות חיי
הכחישו את קיומו? כשאני מגיעה לקומת הכניסה הידיים שלי מתחילות
כבר לרעוד. אני לוחשת לעצמי להירגע, נושמת עמוק ויוצאת. היי,
אומר לי הבחור הזה, שעומד מולי בעניים זוהרות. אימא טעתה, הוא
לא נראה "דיי טוב" הוא הורס! גבוה, שיער בצבע חום בהיר, עיניים
ירוקות, משתלב מצוין עם החולצה בצבע כחול כהה (אחד הצבעים
האהובים עלי ביותר) שמונחת עליו כאילו תפרו אותה במיוחד בשבילו
(וגם מבליטה לו קצת את השרירים). המכנסיים השחורים שהוא לובש
גם נראים עליו מצוין. זה הבחור? אתו אני אמורה לצאת? הוא נראה
כאילו הוא קפץ הרגע מתוך איזה מגזין אופנה. ואני, בשמלה
המטופשת שלי, אמרתי לאימא שאני לא רוצה ללבוש אותה.
"את נראית מצוין." הוא אומר לי.
"באמת?" אני שואלת, מרגישה שאני מתחילה להסמיק.
"באמת." הוא מחייך אלי, "נזוז?" הוא שואל ומושיט לי יד.
אני קצת נרתעת בהתחלה, הכל קורה מהר.
"בטח." אני מתעשתת ועונה, נותנת לו יד ואנחנו מתחילים ללכת
לכיוון החניה.
היד שלו חמה ונעימה, והעור שלו רך, החיוך שלו כובש ואני כבר
נמסה מהעיניים המדהימות שלו, שלא לדבר על הריח שלו, אפטרשייב
של אדם, אני פשוט מתה על הריח שלו.
"לאן הולכים?" אני שואלת.
"למכונית." הוא עונה, כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם.
"בן כמה אתה?" אני שואלת ומייד אחר כך מתחרטת על זה, זה נשמע
כל כך טיפשי.
"אני בן תשע-עשרה." הוא עונה, ושואל בת כמה אני.
"שש-עשרה." אני עונה.
"זה לא מוזר שאנחנו לא יודעים כמעט כלום אחד על השני?" אני
שואלת אותו כשאנחנו מתיישבים במכונית.
"לא, ככה זה אמור להיות." הוא עונה לי ומתניע.
אנחנו מתחילים לנסוע ואני חושבת רגע ומחליטה לשאול את השאלה
הגורלית.
"ממתי אתה יודע עלי?" הוא מתחיל לצחוק, ואני מתחילה להרגיש
טיפשה.
"אני יודע עליך מאז שנולדת." הוא עונה לי.
"באמת?" אני שואלת בהפתעה, מכל הדברים, לזה לא ציפיתי, "אז למה
אני לא ידעתי עליך?"
"תביני, ענת, הדברים פה קצת יותר מורכבים ממה שאת חושבת."
"מה זאת אומרת מורכבים? מה פה מורכב?" אני מרגישה כמו חוקרת
משטרתית.
"מבטיח לך שבדרך הביתה אני אספר לך, אוקי? בואי בינתיים ננסה
פשוט ליהנות."
"טוב, אני מוותרת על זה כרגע, אבל שלא תחשוב שאני שוכחת." אני
אומרת לו והוא שוב מחייך.
הלכנו למסעדה תאילנדית. בחיים שלי לא אכלתי אוכל כל כך טעים.
והאווירה הייתה ממש רומנטית, ואמיר היה מקסים. סיפר לי כל מיני
דברים, צחקנו ביחד על המורות בבית הספר (גם הוא למד שם) היה
ממש נחמד.
"מה אתה עושה ככה?" אני שואלת.
"אני בצבא." הוא עונה.
"איפה אתה משרת? בתור מה?" אני ממשיכה לחקור.
"אני משרת פה." הוא אומר ואני מחייכת לעצמי. כמה נוח.
סיימנו את האוכל. זה מדהים, הוא הזמין לנו בדיוק מה שאני
אוהבת, כאילו הוא קורא את המחשבות שלי.
"את לגמרי מלאה?" הוא שואל.
"זה תלוי..." אני עונה לו בחיוך.
הוא מבין ומבקש מהמלצרית שעברה באזור להביא תפריט. הוא מזמין
לנו את הבננה המטוגנת, אני מתה על זה. אחרי שסיימנו את הבננות,
אנחנו מתחילים לצאת.
"עייפה?" הוא שואל ואני עונה שלא ממש.
"רוצה ללכת למקום מעניין?"
"בטח!" אני עונה לו ואנחנו נכנסים למכונית.
אחרי 5 דקות אנחנו עוצרים ליד מבנה שנראה כמו מחסן ישן אבל
מתוכו בוקעת מוסיקת רועשת. אנחנו נכנסים אחרי שיחה קצרה בין
אמיר לשומר שנראה יותר כמו בולדוג מגודל מאשר כמו בן אדם.
היינו שם שעתיים, אבל זה נראה הרבה יותר קצר. רקדנו כמו
משוגעים, בעיקר סלסה. ידעתי קצת, כי אבא לימד אותי פעם, אבל
בחיים לא רקדתי ככה. הוא החזיק אותי, סובב אותי חיבק אותי,
הצמיד אותי אליו, ולמרות שרק פגשתי אותו, זה נראה לי כל כך
נכון, הרגשתי כל כך טוב בידיים שלו, שלא רציתי שזה ייגמר. אבל
כשהתחלתי לפהק וכבר הייתי מסוחררת לגמרי הוא החליט שכדאי שנצא
משם. ישבנו רבע שעה ליד המכונית, צחקנו על כמה זוגות מופרעים
שהיו שם ואז הגיע הזמן לחזור הביתה. הוא עצר בחניה של הבית שלי
ויצא מהמכונית. הלכנו לכיוון הבית שלי. התיישבנו על המדרגות
לפני הבניין.
"טוב, מה את רוצה לדעת?" הוא שאל אותי.
"ספר לי הכל. כל מה שאתה יודע."
הוא לקח נשימה עמוקה והתחיל לספר לי:
"חשוב שתביני, קודם כל, את העובדה שבמקום הזה, הכל מתוכנן
מראש. למה אני מתכוון? כל החיים שלך נקבעו מראש, את חושבת שיש
לך שליטה עליהם, אבל בעצם זה סתם אשליה. תחשבי על עכבר בניסוי
מדעי. שמים אותו בתוך מבוך והוא מתחיל להתרוצץ בחיפוש אחר
הגבינה. העכבר בוחר לאן לפנות, אך בעצם, תחילת התהליך וסופו
אינם תלויים בו, אלא במדען שבחר היכן להניח את העכבר והיכן
להניח את הגבינה. ככה בדיוק העניינים מתגלגלים כאן, בעיירה
שלנו. מאז שנולדת נקבעה הנקודה אליה תגיעי בסוף, ואני שלב
בתהליך שאמור להביא אותך לשם. קבעו מטרה לחיים שלך ואת לא
מודעת לכך".
"מה?" לא הבנתי כלום, "טוב, נגיד שכל העניין הזה נכון, אז לאן
אני אמורה להגיע בסוף?"
"אוקי, את אמורה, ללדת ילד אחד לפחות ולגדל אותו כאן, לתת ל כל
מה שהוא צריך עד שהוא מגיע לגיל שש עשרה."
"למי איכפת אם יהיו לי ילדים או לא? מי יקבע לי? ומי אחראי לזה
בכלל?"
"אני לא יודע מי בדיוק האנשים שאחראים לזה, אז אין לי תשובה
בשבילך. תראי, עד גיל שש עשרה כל ילד שגר בגבעת כרמים לא יודע
בכלל מה הולך סביבו, רק בגיל שש עשרה מספרים לו. השלב הבא,
אחרי שסיפרו לו, הוא לשדך לו בן זוג. את מבינה, אותך ואותי
שידכו מראש."
"אז מה זה המקום הזה? מה מנסים לעשות פה, איזשהו ניסוי מדעי?
מי החליט שאנחנו מתאימים? ומה יקרה אם אני רוצה לעזוב?"
"אבל אסור לך. מי שכאן לא עוזב, אפילו לא לשעתיים לטייל. חוץ
מזה, את לא רוצה, ואת יודעת את זה. אין שום מקום בארץ שבו
תרגישי יותר נוח מאשר פה, תאמיני לי."
"רגע, אמרת שבגיל שש עשרה אמורים לספר לי ואז לשדך לי מישהו,
נכון? אבל אני בת שש עשרה כבר חודשיים, ולא סיפרו לי כלום. לא
סיפרו לי עליך אפילו עד אתמול. היו אמורים לספר לי לפני
שנפגשנו!"
"נכון, אלה ההוראות בגדול, אבל אימא שלך ביקשה לדחות את זה,
ואז העבירו אלי את הסמכות לספר לך מהי באמת גבעת כרמים."
"נו, אז תספר! מה זה המקום הזה?"
"גבעת כרמים נוסדה לפני כעשרים שנה, על ידיי מספר גופי ביטחון,
במקום מבודד ומוסתר מעיניי שאר אוכלוסיית ישראל. פרט למספר
אנשים מצומצם מאוד בחוץ והתושבים פה, איש לא יודע על קיומה.
חשבת שלא מכירים את המקום בגלל שאנחנו עיירה קטנה? לא, זה בגלל
שמערכת הביטחון לא מעונינת לחשוף את המקום הזה. כמה שנים אחרי
שייסדו את העיירה שלנו, הובאו לכאן עשרים זוגות צעירים בלי
ילדים. הם לא ידעו בדיוק לאן לוקחים אותם, אבל הבטיחו להם את
כל התנאים לחיים טובים: עבודה רווחית, בית, נוחות, הכל. הם היו
אמורים לגור פה שנתיים, להסתגל למקום, ואז היה מותר להם להביא
ילדים. כך התפתח הדור הראשון שנולד בגבעת כרמים. הילדים גדלו
מאושרים כי היה להם כל מה שילד רוצה, הם לא חשבו בכלל לבקש
משהו, כי הם היו תמיד מרוצים, אפשר לומר שמגדלים פה משפחות
מושלמות. האנשים חיו תחת המחשבה שהם חופשיים,אף אחד מהם לא חשב
לעזוב, היה פה נוח מדיי. עד שיום אחד מישהו גילה כמה מצלמות
מפוזרות בעיירה. את מבינה, כל תהליך החינוך, הגדילה, ההתמסדות
של הילדים והוריהם לפניהם, הכל היה לצורך מחקרי, הכל צולם.
הבחור שגילה את זה סיפר למספר אנשים ובסופו של דבר העניין
התפשט בעיירה. כולם פנו לראש המועצה שלנו דאז, והתחילו למחות
על כך, ואז הוא הסביר להם שהם הובאו לכאן לצורך מחקר מדעי.
האנשים זעמו, ואפשר להבין אותם, בסופו של דבר, הם הרגישו
שניצלו אותם, אבל ראש המועצה דיבר אליהם בהגיון. הוא אמר להם
שאין בארץ מקום ובו תנאים יותר טובים למחיה או לגידול ילדים,
כי בעצם נתנו להם את התנאים האופטימליים לחיות, ולא חסר להם
דבר. חוץ מזה, הניסוי שמר על פרטיות האנשים, המצלמות היו רק
במקומות בהם האדם אינו זקוק לפרטיות. היו כמה זוגות שחשבו
לעזוב, אך הילדים, שרובם כבר עברו את גיל שש עשרה, לא רצו,
ושכנעו את הוריהם להישאר. תביני, ענת, את המקום הזה, אף אחד לא
עזב אף פעם. המחקר שנערך פה, כל יום מימות השנה, בכל שעה משעות
היום חוקר התנהגות של אנשים במסגרת המשפחה, העבודה וכדומה
בתנאי מחיה אופטימליים, וזה באמת מה שיש כאן. בין ילדי הדור
הראשון היו כאלה שנישאו, והיו כאלה שהעדיפו שלא, אחרי זה כבר
התחילו לשדך ילדים מראש כדיי ליצור מצב שתמיד יהיה רוב של
ילדים שנישאים ומביאים ילדים ולא תישבר המשכיות הניסוי. לפי
השידוך ההורים מגדלים את ילדיהם להיות בדיוק מה שהצד השני
רוצה. באותו הזמן גם הוחלט שילדים מתחת לגיל שש עשרה לא ידעו
על מהותה האמיתי של גבעת כרמים, ורק אחרי שהגיעו לגיל הזה
יספרו להם, כי זה השלב בו הם כבר בוגרים מספיק להבין. שידכו
בינינו, וההכרות בין המשפחות רק עשתה את זה יותר נוח. כשהגעתי
לגיל שש עשרה סיפרו לי את הסיפור, ואמרו לי לא לספר לאף אחד,
לא לדון בזה, פשוט לשתוק. אמרו לי גם אז שלפי התוכנית אני
משודך אלייך. מאז הייתי מסתובב לידך לפעמים, קולט מה את אוהבת,
מה את שונאת, איך האופי שלך, ההעדפות שלך, והתאמתי את עצמי
לזה, למרות שבעצם, ההורים שלי, שמכירים אותך מגיל אפס, גידלו
אותי בהתאמה אליך מההתחלה. גם ההורים שלך מכירים אותי בערך מאז
שנולדתי, והם גידלו אותך וכיוונו אותך גם לפי התכונות שלי,
בגלל זה אנחנו כל כך מתאימים, הכל תוכנן מראש".
לא ידעתי מה להגיד. אני? חלק מניסוי? הוא עקב אחרי? מותאמים?
משודכים? יותר מדיי מידע, יותר מדיי מהר, המוח שלי תכף יקרוס
תחת עומס יתר. ואז חשבתי על עוד שאלה.
"טוב, הבנתי, בערך... אבל זה לא מסביר לי למה לא ידעתי עליך עד
עכשיו".
"אה, זה חלק מהניסוי, את מבינה, את אמורה לפגוש את מי שמשודך
אליך בשלב מסוים, אבל לא מוקדם מדיי, זה היה איזה חלק בניסוי,
למרות שאין לי מושג מה הרעיון של זה, אני משער שהמטרה היא
שכשנפגשים כבר יש התאמה."
"אמיר, תשמע, את בחור נחמד, היה ממש כיף היום, אבל אם לא איכפת
לך, אני חייבת לחזור הביתה לחשוב על הכל, זה נראה לי מטורף
לגמרי כרגע."
"אני מבין, ואני גם מכיר את ההרגשה. אחרי שסיפרו לי, נסגרתי
בחדר יום שלם, לא ידעת מה לעשות עם זה, ואז אבא שלי בא, דיבר
איתי ושכנע אותי שזה לא סיבה להפסיק לחיות אל רק סיבה להמשיך,
כי המחקר שנערך עלינו יעזור לשפר את דברים במדינה בעתיד כדיי
לאפשר לכולם חיים יותר טובים. טוב, נראה לי שדיברתי מספיק. ביי
ענת, היה ממש נחמד היום, אני מקווה שאחרי שהשוק יעבור עוד תרצי
להיפגש איתי..."
"כן, אני חושבת שכן, אבל, בעצם, אנחנו דיי חייבים, לא?"
הוא התחיל לצחוק, אמר שכן נישק אותי על הלחי והלך.
נכנסתי הביתה, אימי ישבה על הספה וחיכתה לי, אבא ישב לידה.
"אל תשאלו כלום, אני הולכת לישון" אמרתי להם בקול עייף והלכתי
לחדר.
אימא התחילה לרדוף אחרי ונכנסה איתי לחדר.
"נו, איך היה? נכון שהוא נחמד?"
"כן, הוא נחמד מאוד. אימא, אני רוצה לישון, נדבר בבוקר." אמרתי
לה והיא יצאה מאוכזבת מהחדר.
בבוקר קמתי, סיפרתי לה הכל, כל מה שהוא אמר, כל מה שהיה, היא
אישרה את כל הפרטים. היא אמרה לי שאסור לי לדבר על זה עם אף
אחד, אמרתי לה שאני יודעת והלכתי לבית הספר.
בבית הספר כל היום נמנמתי על השולחנות, לא הקשבתי בשיעור, לא
הייתי מסוגלת לחשוב על משהו אחר חוץ מהאינפורמציה שקיבלתי
אתמול בערב. הרגשתי מרומה, נבגדת על ידיי ההורים שלי, כעסתי
עליהם קצת, הם יכלו לספר לי בעצמם, ולא לתת לאמיר לעשות את זה.
אמיר, איזה שם יפה.
הוא כזה חמוד. הוא פשוט, מושלם כזה, נראה טוב, נחמד, חכם,
מצחיק, הכל ביחד. אבל זה בטח רק בגלל שהוא מותאם אלי. מה איכפת
לי בכלל? נותנים לי בחור מושלם, כמו שאני רוצה, ועוד בן של
האנשים הכי נחמדים בעולם, למה לא לקחת? נותנים לי תנאים
מצוינים לחיות, למה לא לנצל את זה? הרמתי את הראש והסתכלתי על
הילדים בכיתה שלי. ניסיתי לתאר לעצמי כמה מהם כבר שמעו את זה,
אבל אי אפשר לדעת. הסתכלתי על הילה שישבה ליידי, היא יודעת?
אין לי מושג. אני לא יכולה לשאול, אני מרגישה שאני נחנקת מזה.
עם אמיר אני בטח אוכל לדבר, הרי הוא סיפר לי את זה, אז לפחות
יש מישהו.
סיפרתי להילה על אמיר, על הערב שהיה לנו, כמובן שלא סיפרתי על
השיחה, אבל על כל השאר כן. היא אמרה שהיא שמחה נורא שמצאתי כזה
בחור חמוד. היא לא שאלה למה הסתירו אותו ממני, למה לא הכרנו,
לא שאלה כלום, רק אמרה שהיא שמחה בשבילי. אז היא גם יודעת. היא
הייתה שואלת אם לא. זה נהיה כמו משחק מעניין, לדבר עם אנשים
ולנחש אם הם יודעים או לא שהם חיים במקום מוסתר מעיניי העולם,
שהם בעצם עכברים בתוך מבוך גדול, חלק ממחקר. אבל כשהחיים טובים
כל כך, מי מתלונן?
זהו, זה הסיפור שלי, איך גיליתי איפה אני חיה, מי אני ולאן אני
הולכת. מאז הספקתי להכיר את אמיר יותר לעומק, הוא הרבה יותר
מושלם ממה שתיארתי אותו לפני זה, באמת. הוא תפור עלי.
את העיר שלי לא תמצאו במפה, בשבילכם היא לא קיימת, בשבילי היא
הכל, ואני לא צריכה דבר מעבר לזה. זה ניסוי מדעי בתנאים
אופטימליים.