כמעט כל יום אני פוגש בה במעלית. היא עובדת בקומה הלפני
אחרונה. היא כוסית מהממת. יש לה ירכיים שחומות המתחילות גבוה
מיד אחרי קו המיני הקצר. הפטמות הזקורות שלה מאיימות להבקיע את
מחסום החולצה ההדוקה האוצרת בתוכה שדיים גדולים, דחוסים
וצפופים היטב. שפתיה הבשרניות זועקות באדום בוהק, ועיניה
הירוקות משגרות מבטי עומק מהדהדים. אני מתבונן בה והיא מתבוננת
דרכי. היא שולפת ממני את התודעה וגורמת לי לבכות בתוך תוכי.

כי אני יודע שלעולם לא אוכל לזיין אותה.

לעולם לא אפשיל את תחתוניה, כאן במעלית, בעודה אוספת נשימתה,
ולעולם לא אבעל אותה, בעמידה, במהירות ובעוצמה מתגברת עד הקומה
האחרונה. לעולם לא נתגלגל עירומים וצמודים, משוחים בשמנים
ארומטיים, שזופים ובוטחים, לאור השמש, על החול הלבן בחוף ים
אקזוטי. לא אנגוס בפטמות הכהות ולא אפשק את העכוזים הזקופים.
לא אלקק את שפתיה מבחוץ ומבפנים ולא אלחך את גופה הלוהט. לא
אשמע אותה נאנקת בתאווה כשהיא יושבת עלי ונעה בקלילות. לא
תמצוץ. לא אחדור. לא אגמור בתוכה, מלפניה, מאחוריה מעליה
ומתחתיה, חת שתיים שלוש. לא אני הוא העומד.

לעולם לא. כי בשביל לזיין אותה צריך הרבה כסף שאין לי. זו
כוסית יקרה.

היא כל כך יקרה שבשבילה צריך אוטו ספורט, ב.מ.וו זד ארבע אדומה
דגם 2004, חופשות בבהמאס ושעון יקר מכיכר ואנדום בפאריס. שייט
בקריביים. ג'אקוזי בבורה-בורה. היא לא תסתפק בפחות מזה. היא
יודעת שהיא תקבל את זה מכל מי שיש לו, ולכן אלה שיש להם -
יזיינו אותה. אני יכול רק להסתכל.

כן, מבעד לאלף זכוכיות בלתי עבירות אני יכול לראות אותה בקומה
השלושים וארבע בבנין מגדלים יוקרתי בתוככי מנהטן. בחוץ קר,
החלונות קפואים. בפנים אח בוערת. הנה נער שעשועים עתיר ממון
נוטל אותה בזרועותיו, הם מרקדים מעט. הוא משקה אותה בכוסית
נוספת והיא כמעט מועדת. כעת הוא מסיר את הכתפיות. שדיה פורצים
לקראתו. היא נמזגת לזרועותיו. הוא מניח אותה על הספה. מרחרח את
גופה השרוע למרגלותיו. המממ, לכסף יש ריח מצוין. כעת הוא קושר
את זרועותיה למסעד הספה. היא מתפתלת ומיללת בקוצר רוח. הוא
מפשיט אותה לחלוטין, למעט נעלי העקב היוקרתיות, האדומות. הוא
מלחך אותה לכל אורכה, מן הצואר, לאורך הבטן, סביב הטבור, עד
שנעצר בין רגליה. שם הוא מתעכב שעה ארוכה. פיה נפער והיא
מטלטלת רגליה החלקות בפראות, נועצת בו את עקביה החדים. הוא
תוקף כחיה פצועה. בפראות נועץ בה את זכרותו, והיא גונחת ושורטת
את גבו, מושכת אותו אליה. הך והך, מעמיק וחודר בה. כך יעשה בה
שפטים כל אותו הלילה.

הלב נחמץ.

הביצים כואבות.

יום אחד ראיתי אותה בקומה של הסמנכ"ל פיתוח, הולכת לאט לאט עם
עוד מישהי, לא מוכרת. היא נשאה תיק מסמכים מעוצב. בשלב מסוים
היא הגניבה את היד הפנויה לאחור ושלפה בזריזות את התחתונים
מחריץ התחת, דרך החצאית. היא עשתה את זה מהר ובאלגנטיות אבל
אני הספקתי לראות. עד אז חשבתי שאין לה תחתונים בכלל. אחר כך
היא המשיכה לנענע את ישבנה באצילות לכוון הלשכה שלו. בן זונה.
הנה עוד אחד מאלה שיש להם, זה החרא הזה, עודד. הסמנכ"ל פיתוח.
הנבלה עשה את המיליונים בתקופה הטובה ועכשיו הוא רק מעביר
ניירות מצד לצד, נטו שעה ביום, גולש באינטרנט ומזיין כוסיות
יקרות.

כן, כך, על סיפון היאכטה שלו. בידו האחת אוחז בכוס מרטיני,
מצקצק בלשונו, מזמזם לו בהנאה ומחייך לשחפים. בידו השניה אוחז
בשערותיה ומטלטל את ראשה הלוך ושוב, לשונה מתפתלת סביב הזין
שלו. כוסית שניה צופה בהם מצידו השני של הסיפון, משתזפת לה
בנחת, בעירום כמובן, ומחכה לתורה.

מניאק.

סיפרתי לנועם שאני אוכל את הלב. הוא אמר לי שכוס זה כוס, ואחרי
כל הכסף וההשקעה והבלגאן, בסוף בסוף אתה מקבל אותו דבר בדיוק,
אבל בדיוק. איזה שמוק אומלל. רואים שהוא בתחילת הדרך. הסברתי
לו לאט: גם איקרה זה ביצי דגים. גם יין של שבת הוא יין. גם
פוני הוא סוס. גם דליה איציק היא אשה. הוא הבין.

אחרי התייסרות לא קצרה, פגשתי בה שוב במעלית. הפעם היא (כלומר,
הם. כלומר היא וההם שלה) היתה עם החברה שלה, זו מהקומה. ומתוך
בית החזה המדהים, שעל קידושו הייתי מוכן למסור את חיי, יצאו
מילים. מילים של ממש! והרבה ! והמילים היו, איך לומר, נו...

להג בלתי פוסק שהתחיל בתיאור מפורט של הפרק האחרון ב"משחק
החיים", המשך בנאום ארוך ומתלהם על גיסתה "המפגרת ששכחה
להקליט" ועל שלומי, הספר "המאמי", שעשה לה צבע לא נכון והיא
צריכה לחזור אליו היום. עצמתי את עיני והקשבתי למלל השוטף. טה
טה טה טה טה טה טה טה טה טה טה. הקשבתי והקשבתי והקשבתי
וכשפתחתי את עיני היא עמדה לנגד עיני כפי שהיא - צבועת שיער,
עם מיני וולגרי ושפתון מזעזע. הכישוף נעלם, תודה לאל. אפשר
להמשיך לזיין את דניאלה שלי מהקיבוץ בלי רגשי נחיתות.