לאחר חמש דקות של שתיקה, החליט אפי שזה לא עסק ומישהו חייב
להתחיל. הוא התבונן ביושבים סביב השולחן. כולם היו בשנות
השלושים המתקדמות לחייהם, לבושים בפשטות ומקרינים איכות צוננת.
אפי היה גבר צנום ולבנבנן, ומשיערו החום-משהו כבר לא נותר
הרבה. הוא השתעל קצרות.

"טוב, אין ברירה, צריך להתחיל עם הגועל נפש. החלטנו לפרק את
השותפות וסיכמנו לעשות את זה ברוח טובה. מאחר שלאף אחד מאיתנו
אין נסיון בזה, אני מציע שכל אחד יגיד בקצרה מה הנושאים
החשובים לו ביותר ונראה איפה ישנם חילוקי דעות ואיפה אפשר
להתקדם מיד. מי רוצה להתחיל? (שתיקה עשרים שניות). לא חשוב.
אני אתחיל.

אני רוצה להיות רגוע לגבי הלקוחות. חשוב שהם לא ילכו לאיבוד.
לא משנה עכשיו מי לוקח איזה לקוח, על זה נגיע, אני מקווה,
להסכמה נפרדת. צריך לקבוע מפתח כלשהו לפיו נחלק אותם בינינו.
אם יש מישהו שחושב שיש לקוח מסויים שחייב להשאר אצלו, שיגיד.
אני, למשל, חושב שאינפרומטיקס צריכים לעבור אלי. אני הבאתי
אותם ויש לי קשרים מצויינים עם דייב. בעצם הם מדברים פה רק
איתי. זהו. חוץ מזה אין לי מה להוסיף."

יותם, שישב מולו והתבונן בו במבט מרוכז, ניצל את סוף הנאום
הקצר ומיד פתח בהגיגים משל עצמו: "אני מצטרף לאפי. אני חושב
שעשינו דרך ארוכה ומכובדת ביחד ומגיע לשותפות הזו, שהחזיקה כל
כך הרבה זמן, שגם הסוף שלה יהיה ראוי ומכובד. אני מסכים שאת
הלקוחות נחלק בינינו, ואני מציע שנשתמש בשיטה שבה מחלקים רכוש
בין בני זוג מתגרשים, ככה "באיזון משאבים". הלקוחות הגדולים
יחולקו שווה בין כולם, לפי המשקל שלהם, שאף אחד לא יינזק. ואת
הקטנים בשלב שני, באותה שיטה. את המשרדים והריהוט אפשר למכור
ואחר כך להעביר שווה בשווה. אני לא רואה בעיה."

רענן, שישב עד אותו רגע עם ראש מורכן, הרים ראשו והביט
בנוכחים. הוא היה שמנמן למראה, אך היה ברור שגם הוא השתזף לאור
הניאונים בשנים האחרונות.

"טוב, אם ככה גם לי יש מה לומר. אותי לא מעניינים הלקוחות.
שילכו למי שירצו, אני בכלל לא מוטרד. לכל אחד מאיתנו יש
אפשרויות וכולם פה מוכשרים. לא אכפת לי. אני מוטרד רק מנעמה.
שתפסיק להזדיין עם ליאור. זה הכל."

נעמה החווירה. כולם הביטו בה. "יא מניאק, יא חרא אחד" היא פלטה
בלי לחשוב "זה מה שיש לך להגיד עכשיו? ממתי אתה מתעניין עם מי
אני מזדיינת? אני אזדיין עם מי שבא לי, שמעת? אתה רוצה שאני
אספר לכולם את הכל? הא? מה אתה פותח את הפה שלך, יא חרא
אימפוטנט!" קולה עלה לצווחה. "הרסת את השותפות הזאת, עשית ממני
סמרטוט, חרבנת על החברים שלך, עכשיו יש לך גם טענות?"

רענן חבט באגרופו על השולחן: "תסתמי את הפה, זונה אחת! אם לא
היית עסוקה בלקבל בתחת מליאור כל הזמן במקום לעבוד, לא היינו
יושבים פה היום. באת וחירבת לנו הכל. היינו כולנו חברים עשרים
שנה. עשרים שנה. תראי איך קלקלת הכל. החבר הכי טוב שלי תוקע לי
סכין בגב, הכל בגללך. שניכם נבלות, כוס אמא שלכם, יא חארות---


זה היה הרגע שבו ליאור, שהלך והאדים מרגע לרגע, קפץ על השולחן,
עבר במהירות פראית אל צידו השני והסתער בחבטות על רענן. אלה לא
היו כוחות. ליאור היה מוצק, שרירי וזריז, ומאחוריו מאות שעות
חדר כושר מרוכזות. אבל רענן נלחם על חייו. הוא בעט בבטנו של
ליאור בעוד זה מזנק לעברו, והפגיעה היתה מדוייקת וריככה את
הנפילה הראשונית. הם נאחזו זה בזה והחלו להתגלגל על הרצפה. אפי
ויותם מיהרו לנסות ולהפריד אך נסחפו חיש מהר למערבולת האלימה.
כל השנאות, היצרים, הקנאות, השתיקות ארוכות השנים, הכל בקע
החוצה בפרץ מהלומות, גידופים וחרחורים. נעמה עמדה וצרחה עליהם:
"תפסיקו, מופרעים, עזוב אותו ! עזוב אותו!" היא ניסתה להפריד
בין הגפיים המונפות, אך מעדה לרגע והתמוטטה על הערימה, תוך
שחולצתה נפרמת באחת והשד השמאלי, הגדול, השזוף, משתחרר החוצה
בעליזות.

רק לאחר חמש דקות רצופות שבהם נשברו שתי שיניים וקרסול אחד
הסתובב לבלי שוב, ומשהגיעו לאפיסת כוחות זמנית, נפרדה חבילת
המתגוששים. הם התיישבו בכבדות איש איש במקומו, ממששים בכאב
ובודקים את הנזקים. נעמה, פרועה וסמוקה, ניסתה נואשות להסתיר
את הקרע החושפני בחולצה. הם התנשפו והתנשמו ועיניהם ברקו. אפי
התבונן בהם בחצי עין עצומה, שפנס כחול ועגול עיטר אותה, ואמר
בכבדות: "אז סיכמנו, כן? אינפרומטיקס שלי".