כבר כמה פעמים עברה במוחי המחשבה שהגיע הזמן להחליף את הצלצול
של הדלת. המנגינה הזו משגעת אותי, היא נשארה שם רק בגללך!
ועכשיו כשאת לא כאן יותר, בהחלט הגיע הזמן להחליף. וגם את
הכורסאות המזעזעות האלו.

אני סוחב את עצמי לדלת ופותח אותה. את נכנסת פנימה בסערה,
נותנת לי נשיקת "אני חייבת" והולכת ישר למטבח. בלי להגיד כלום.
את מוציאה מהארון מתחת לכיור את הספר ההוא שקיבלת במתנה מיפעת,
זה עם המתכונים לעוגות. את חוצה את הבית, כמעט נתקלת בי, ובלי
להוציא מילה נכנסת לחדר השינה. הופכת את הארון ומוצאת את
החולצה הצהובה שהשארת אצלי. משם ישר לאמבטיה. לוקחת, חוצפנית
שכמותך, את הAngel שקניתי לך. אני בעצמי קניתי.

את יוצאת מהאמבטיה חזרה לסלון. נעמדת מולי וסוף סוף אומרת
משהו. חבל שפתחת את הפה. "זהו, לקחתי הכל". אני מוודא שלקחת את
השרשרת שלך. שואל אם את צריכה משהו. מתעניין איפה את גרה.

די נו, מצחיקולה שכמותך, למה את בוכה? זו החלטה שעשינו ביחד
הרי. את ממשיכה לבכות ואני מחבק. מנשק אותך במצח, באמצע המצח,
כמו שתמיד עשיתי כדי להרגיע אותך. גם לי זה קשה, את יודעת. בכל
זאת, אחרי כל כך הרבה זמן. את אומרת שאת ממהרת, שהוא מחכה לך.
למה שלא תשבי לרגע? אני מוזג לך כוס קולה ואת שותה. את שמה לי
יד על הכתף, אומרת שאת שמחה שסיימנו את זה יפה. נוח לי ככה.
אני עדיין אוהב אותך, בת זונה. אבל אני רוצה שתהיי מאושרת,
באמת.

הלכת. "לפני שנעשה משהו שנתחרט עליו".

אחרי שהלכת התחברתי לאינטרנט. קבעתי פגישה עם מישהי אחרת.
נפגשנו בבית קפה, הגענו אלי הביתה ושכבנו. בטח גם היא תאסוף את
הדברים שלה בעוד חודש בערך, כשתבין שאני עדיין אוהב אותך. אני
בטח אנשק גם אותה במצח, אני טוב בחרא הזה.

אני עדיין אוהב אותך, בת זונה.

שכחת את המטען של הפלאפון.