יומן יקר, יקר, יקרן שלי!
שלום רב!

רציתי לכתוב לך משהו, אבל לא משהו רשמי.
כבר כמה שבועות שאני לא ישנה בלילה, חיית לילה שכמותי, כן, זה
משמח, אבל רק מעצם העובדה שזה ישמח אחרים.
רוצה להיות כמוהם, ומה אם לא אהיה?
כנראה שאני כן טיפוס של אנשים, אבל לא מהסוג שמתחבר איתם חזק.
או פשוט לא מהסוג שקיים.
אני רואה את עצמי פה יושבת מתחת לאור, פסנתר בתור שולחן ואני
משתקפת בו, כמו בתוך סרט ישן.
אבל לא כל כך יפה.
ברור שגם אני הייתי רוצה להיות עם בנים, ברור, תפסיקי להכחיש
לעצמך.
ביום הראשון אני בטח אתקל בו בדרך למקום החדש, כי אני הולכת
באותה הדרך שהוא צריך ללכת, כן, אני יודעת איפה הוא גר...
אני ארוץ אליו מחוייכת ואשאל אותו שאלות כאילו בכלל לא מנסה
להתחיל איתו, אלא 'רק לשם ידידות'.
כן, זה הרבה יותר קל לפעמים כשאתה פשוט משקר לעצמך. תאמין לי.
אמרו עלי הרבה מאוד דברים טובים דווקא, אבל אני תוהה אם זה
נכון לקבל את הדברים האלו כטובים. הרי אני תמיד ידעתי שיש בי
דברים טובים ורק עכשיו, אחרי שעשיתי דברים אז הם מגלים את זה,
כאילו שאם לא הייתי עושה אז הם לא היו יודעים. וזה עוד דבר
שאני משקרת לעצמי בו, המחשבה הזו שלא אכפת לי מה שהם חושבים.
תאמין לי.
אני חושבת שהאמרות הטובות האלו מפיותיהם רק הרסו אותי יותר
ויותר, רק שפשפו אותי יותר, והנה אני במסלול הזהב שני לכיוון
עדת המבוגרים.
גם כל כך הרבה פעמים אמרו לי שאני חכמה שאמרתי את זה לעצמי
כפול ועכשיו אני שונאת לדבר עם אנשים כי בכל רגע שאגיד משהו
אחשוב שהוא חכם. וזו הטיפשות הכי גדולה, טוב, אולי לא הכי
גדולה, כי הטיפשות הכי גדולה היא בעצם צירוף של כל הטיפשויות
הקטנות-בינוניות האלו, אז אפשר להגיד שהיא מצטרפת אליהן.
שוב אני חושבת שאני כותבת טוב, הנה אמרתי את המילה, כמה ישירה
אני. לא,כי אתה מבין, אני חושבת שזה הרבה יותר יפה למצוא מילים
נרדפות ודרכים נרדפות במקום המילה העיקרית, אבל מה בעצם בטעם
כשזה בא בכוח (ועכשיו אני נזכרת בכמה אנשים...).
אז מה שחשבתי זה שאני אראה את זה בפומבי, טוב, לא בדיוק, את
יודעת, בפומבי המוסתר, או יותר נכון, אני מוסתרת והפומבי רואה.
זה הכי נוח.
אני אהיה מאלו שכותבים ועושים דברים, רק שמסתירים את עצמם, או
שאני רוצה להיות אחת כזאת. למרות שאני כזאת, בגלל איזשהו פחד,
הפחד שזה יהיה יותר מדי. שזה יהיה כל כך טוב ואז יקרה מה שקרה
בזמן האחרון, מחמאות הופכות לשחצנות ושחצנות הופכת לזבל.
אני אוהבת להיות במרכז, אבל לא כשכולם מסתכלים. אני אוהבת
להשוויץ מול אחרים ובייחוד מול עצמי, אבל מתישהו כשאני מסתכלת
על עצמי משוויצה לאחרים אני מפסיקה ועושה את עצמי שקטה ונעימה,
למרות שהשקט והנעימות גם הם חלקים ממני, אבל לא הכל.
אז נשאר לי פשוט להשוויץ לעצמי. אני מקווה שהתקופה הזו תעבור,
התקופה הזו שאני חושבת שכל מה שאני עושה הוא מושלם ויפה. כי
אני שונאת את זה, או לא בדיוק שונאת, עובדה שזה ממשיך, אבל אני
מקווה שזה יעבור, כי יש משהו כל כך יפה ותמים בחוסר הביטחון
הזה.
אבל אני אהיה עצמי, אוקי.
אוקי?
אוקי???
אינדיאנים כולכם.