אמלי, ילדה קטנה בת חמש וחצי למדה בגן גיהנום. מכיוון שעד
תאונת הדרכים הקטלנית בה נהרג גם אביה, כל תכליתה היתה רוע,
נשלחה היא לגן גיהנום. ורוע פירושו רוע, בכל מהות המילה. יומם
וליל צעקה והתפנקה ורגזה על הוריה ועל חברותיה ועל כל הסובב
אותה, בגן או ברחוב.
אך החיים היו טובים למדי בגן גיהנום. בבקרים קיבלו הילדים
ארוחה טובה ודשנה שלעולם לא היו מקבלים כמותה בגן בארץ,
סיפורים רבים היו שומעים הילדים הרעים בגן גיהנום אודות שדונים
ורוחות רפאים ועל מלאך המוות, יו"ר הגיהנום שבא לבקר לעיתים.
בצהריים היו מקבלים ארוחה חמה שרק יצאה עתה מאש הגיהנום
ומתפללים היו פעמיים ביום. בבוקר תפילת שחרית לשטן ברוך הוא
ואף מנחה בצהריים, למרות שמעולם לא התפללו במניין מכיוון
שתפילה לשטן ברוך הוא נענת יותר אם נאמרת מפי תינוקות של בית
שטן. שיעורי הלכה למדו פעמים רבות, למדו קיצור שולחן חרוך
ומשנה ברורה ואפילו ספר התודעה בחגים, ולמדו משנה ותורה ותלמוד
והתעטפו בטלית קטן כל בוקר ובצהריים, לאחר המנחה, לקחו ההורים
של הילדים הרעים (אם היו כאלה) אותם הביתה.

יום אחד יצאו כל ילדי גן גיהנום לטיול אל גן עדן. הילדים כה
התרגשו ואמלי בתוכם מכיוון שאין זה טיול רגיל ליעד קרוב, אלא
טיול הדורש שעת הליכה אחת לפחות.
בשמוע הילדים שהולכים הם לבקר בקרוב את ילדי גן עדן נרגשו
במיוחד, שכן לפגוש ילדים של גן אחר, זה לא דבר המצוי בשגרת יום
יום. והנה, כעבור שעת הליכה מסודרת בזוגות הגיעו הילדים לגן
עדן.
מה שראו הילדים היה מוזר מאוד בעיניהם. ילדי גן עדן היו טובים
מידי, שקטים וטובי לב. צמחים ועצים יפיפיים גדלו בגן עדן ונחל
שוקק מים זורמים עבר במרכזו, כמה מהילדים המתרחצים במעיין סמוך
נתמלאו חרדה בראותם את ילדי גן גיהנום הידוע לשמצה.
אמלי התקרבה לאחד מהילדים אשר נראה נאה בעיניה - שיערו זהוב,
עיניו תכולות וטובות, וכיפה ביצבצה בקודקודו.
"מה מוזרים אתם, ילדי גן עדן!" תמהה אמלי מגן גיהנום. "כל כך
יפים, שקטים וטובים!  מהו הדבר ההופך אתכם למוזר כל כך?"
הילד מגן עדן משך בכתפיו. "אין דבר ההופך אותנו לשונים מכל גן
אחר. מקבלים אנו בבוקר ארוחה טעימה ודשנה, מתפללים אנו פעמיים
ביום ולומדים אנו הלכה ומשנה ברורה ותורה ותלמוד ואפילו אנו
מתעטפים בטלית קטן!"
"גם אנחנו בדיוק עושים כך!" שמחה אמלי. "השטן ברוך הוא בוודאי
ישמח אם יידע שגן נוסף מתפלל עבורו-"
"השטן ברוך הוא?" קטעה הילד מגן עדן וגירד את מצחו במבוכה. "מה
מוזר הדבר! אנו מתפללים לקדוש ברוך הוא ולא לשטן מה שמו..."
הביטה בו אמלי בשתיקה ולא ידעה מה לומר. כשם שהיה הילד מגן עדן
מוזר למראית עיניה כך הייתה היא מוזרה בעיניו.
"שמי אמלי," הציגה אמלי את עצמה ולחצה את ידו, כי ידעה שאין זה
מנומס לפתוח שיחה אם אדם בלי שידע את שמך. וכשנגעה בידו הרגישה
הרגשת חמימות כזו שלא הרגישה מעולם, אפילו כשטבלה באש הגיהנום.
"ילדה רעה הייתי כשהייתי בין החיים. הצקתי לכל הסובב אותי וכל
הילדים שנאו אותי, מגיע לי להיות כאן,"
"אמלי?" תמה הילד מגן עדן. "הכרתי אני אמלי אחת, לפני שנהרגתי.
באמת היא הייתה רעה ומציקה בעיני כל הילדים והכל שנאוה, אבל
אני אהבתי אותה תמיד. ידעתי בתוכי שבאמת היא לא רעה כל כך ואין
היא עושה זאת בכוונה. ואפילו, אפילו אהבתי אותה. וכשהיא מתה
בתאונת דרכים עם אביה בכיתי ימים ולילות, עד שחשבתי כי אצטרף
אליה, כאשר נהרגתי אני בפיגוע ונשלחתי לגן עדן. ואז, האדם
הראשון שחיפשתי היתה אמלי ההיא שאהבתי כל כך. אמלי הטובה.
ומעולם לא מצאתיה."
דמעה מלוחה זלגה מעיניה של אמלי. "אמלי הטובה?" מלמלה בשקט
אמלי. "אני היא אמלי עליה אתה מדבר! אכן נהרגתי בתאונת דרכים
עם אבי, ונשלחתי לגן גיהנום מיד! מדוע חיפשת בגן עדן ובגן
גיהנום לא חיפשת כלל?"
מילים לא היו בפי הילד מגן עדן. מיד התחבקו באושר על כך שנפגשו
סוף סוף, ושמחה גדולה עטפה את כל גן עדן וגן גהינום, מכיוון
שתמיד נמצא ולו מעט טוב אף ברוע הגדול ביותר.