קיבלנו מידע ממקורות מהימנים,
ויצאנו שלושתנו למצוא את השתיל,
שתי בנות וכלבה בשעות הערב,
פוסעות בתמימות לאורך השביל.

השחרחורת מעיפה מבטים בוחנים,
והגבוהה מחפשת בין השיחים,
הכלבה מרחרחת את האוויר החמים,
וכולן בוחנות את העוברים ושבים.

מי גנב את השתיל?
מי תלש את עלעליו?
כה קטן ופגיע,
מנשבות רוחות הסתיו.

"נשוב מחר בבוקר"
מודיעה הבכירה,
והקטנה מהנהנת
מלקקת את שפתה,
מרגישה כבר באפה
את ריחו המתוק,
נישא על כנפי הרוח
בא כך מרחוק.

כך פורשות שתיהן כנפיים,
וטסות אל השמיים,
משאירות את הכלבה,
נובחת בינתיים.

מאחור ירושלים,
מלאה אורות קטנים,
ופרצופים מעוותים,
מלחשים מן הבתים.

והשמש עולה מאחורי העצים,
שלושת החברות פותחות במלאכה,
מעיפות כל זרד בוחנות כל סלע,
מתחרות מי תהיה הראשונה שתמצא.

מגרונה של הקטנטונת בקעה צעקה,
כי המראה שנגלה היה כה נורא,
מרוטש וגזום שכב על האדמה,
השתיל החביב עכשיו חסר מטרה.

מי הרס את השתיל?
מי ריטש את עלעליו?
כה קטן היה ופגיע,
עוקרות רוחות הסתיו.

הודעה קצרה כתובה
מלשכת המשטרה,
מגנה את השתיל
ומגדלי התועבה,
וכעת כבר אין סיכוי
לטוס עימו אל-על,
כעת אין שוב סיכוי
להגיע לחלל.

אז פורשות הן שוב כנפיים,
וטסות אל השמיים,
משאירות את הכלבה,
מיבבת בינתיים.

ומסביב ירושלים,
מנצנצת ברשעות,
ואיזה סגן-בכיר כותב,
והורס את הילדות.