פעם הייתי כותב שירים, היום אני כותב שורות.
אני מנסה בכל הכוח להביע רגשות.
נותן כל מה שיש בי, וזה עדיין לא מספיק,
אולי זה לא מצליח, בגלל שאני מדחיק,
כל מה שקרה, מאז אותו היום,
המציאות שלי כואבת, סיוט בתוך חלום,
ואי אפשר לעצור, הנהר ממשיך לזרום,
ואני נסחף בזרם, לא מוצא מקום.

אני צועק הצילו, מושיט ידיים לעזרה,
אבל אין לי מענה, בדממה המהירה,
והסוס ממשיך לדהור, במנוסת האשמים,
ואני נשאר רכוב, על גבו המאדים,
ואין עליו בלמים, וגם לא מעצורים,
ומסביבי יש ריקנות, של נפש משוררים,
כלואה ומיוסרת, מחפשת לה מפלט,
כמו אישה מוכה, בורחת למקלט,
אבל נגמרו התקציבים, ונגמרו האפשרויות,
הנפש מתפוצצת, והמילים אלי חוזרות,
בהתחלה לאט, אחר כך בשצף אימתני,
ואני כבר לא יודע, אם אני כותב מילים, או המילים כותבות
"אני".

פעם הייתי כותב שירים, היום השירים כותבים את עצמם.
פעם הייתי ילד, היום הילד של פעם נעלם.
אני יכול להירגע, לעצור שניה לנשום.
להתעורר מהסיוט, ולהישאר לי בחלום.
החיים כבר לא לוחצים, ברקה ובחזה,
הכאבים משתככים, נגמר המחזה.
רגיעה מבורכת, נשימה עמוקה,
זה כל מה שהייתי צריך כדי לשחרר את המועקה.

פעם הייתי כותב שירים כי הייתי דכאוני
פעם הייתי כותב שירים היום השירים כותבים "אני".