מול המחשב הקר. ימים שלמים ישבה מולו ושחקה במשחק של הילדים
הקטנים האלה "משפחה". שלטה על קבוצה של דמיות ממוחשבות על
החיים. משפחה מושלמת, אמא, אבא, 2 בנים ובת, בריכה וג'קוזי.
אבא עובד במשטרה ואמא רופאה מוערכת. כל הילדים לומדים
ומצליחים, אבל גם משחקים ונהנים. בחיים שלה לא היה אבא, וגם לא
אחים. אמא הייתה, אבל לא בדיוק, לא באמת. דירת חדר, מיטה. בערב
הולכים לצומת, וחוזרים לדירה לפנות בוקר. ישנים. אוכלים משו,
וחוזרים למחשב.
יום שני, דפיקה על הדלת, צלצול בפעמון.
בדלת, עומד איש זקן לבוש בחליפה, היא נבהלת. הוא מרגיע אותה...
מציע לה מים. מבקש להכנס, מבטיח לה שלא יפגע בה. יש לו משהו
לספר לה. הוא מספר לה על העבר שלו, על טעויות שהיו לו כשהוא
היה צעיר על סקס לא מוגן והריון לא מתוכנן, על נטישה ורגשי אשם
וגעגוע. היא הבינה. היא לא רצתה קשר איתו, רק שיילך מאיפה שבא.
שאל אותה איפה אמא שלה, ואמר שהוא מבין. היא לוותה אותו לדלת,
נפרדת ממנו לתמיד, מקמטת את מספר הטלפון שלו וחוזרת למחשב
ולמשפחה המושלמת שלה.