את הפעם הראשונה שהסתכלתי לתוך העיניים האלו אני אף פעם לא
אשכח...

ראיתי אותה בפעם הראשונה במפגש של המשלחת לפולין. זו הייתה
משלחת משני בתי-ספר אז הכרתי רק חלק מהאנשים, אבל היא הייתה
הראשונה ששמתי לב אליה, היחידה אם חושבים על זה. אני אף פעם לא
אשכח איך היא נראתה באותו היום, עם הג'ינס הקרוע בברך שלה
והחולצה השחורה הצמודה. שערה השחור החליק לו עד לתחילת חולצתה
ונתן לפניה מראה רשעי שכזה, עם כל השחור שמסביב.
המדריך נכנס לכיתה. "שלום, אני אורי" אמר חרישית. הוא לקח
רשימה בידו והחל לקרוא בשמות הילדים ענו ב"כן" עייף, עד שהוא
הגיע אליה.
"ירדן" אמר אורי, אבל אף אחד לא ענה.
"היא פה" צעקה אחת הבנות שישבה לידה, והמדריך המשיך בקריאת
השמות. אח"כ הוא הציג את המורות שבאו איתנו ואת הסבא והסבתא של
ירדן, שבאים איתנו למשלחת. הסבא סיפר שהוא ניצול שואה, והוא
רצה להראות לירדן את המחנה שבו הוא היה, ואת הכפר שגדל בו
כשהיה ילד. וכל הזמן הזה היא לא אמרה כלום. רק ישבה והסתכלה על
כולם ועל סבא שלה.
אחרי שהמדריך הסביר על המסלול והטיסה וכל העניינים מסביב הוא
החליט שהגיע הזמן שנלך הביתה. כולם קמו, וירדן עדיין ישבה לה
שם, מהרהרת. חיכיתי עד שתקום ואז עברתי לידה. הסתכלתי עליה, על
העיניים הכחולות האלו וחייכתי. היא חייכה אלי חזרה ואז קמה
ויצאה מהכיתה.

עבר המפגש השני, השלישי, הרביעי...
כבר חשבתי שהיא פרשה, למרות שהסבא והסבתא המשיכו להגיע. גם
בנתב"ג לא ראיתי אותה. ת'אמת, עד שהגענו לאוטובוס בפולין עוד
הייתי בטוח שהסבא והסבתא נסעו בסוף בלעדיה. היא עלתה אחרונה,
ועמדה לה, בלי אף אחד לשבת לידו. והיא התקדמה לסוף האוטובוס,
עד שהיא הגיעה אלי. לא הבנתי למה היא לא ביקשה מאף אחד לשבת
לידו, והיה לי קצת מוזר אבל הצעתי לה לשבת לידי. היא לא אמרה
מילה, רק חייכה חיוך מתוק, והתיישבה לידי.
נסענו, שעתיים בערך, והשיחה היחידה שהייתה בינינו הייתה
כששאלתי אם אפשר לשים עליה את הראש. היא עשתה כן עם הראש ואז
גם היא שמה ראש עלי, ונרדמנו...

"היא קצת מוזרה לא?" אמר לי עדי כשהיינו כבר במלון
"למה אתה חושב ככה?"
"לא שמעת מה שאומרים עליה?"
"לא" עניתי בהתעניינות
"אומרים שהיה איזה משהו טראגי כשהיא הייתה קטנה, אבל אף אחד לא
יודע מה זה היה. בקיצור, מאז, היא פשוט הפסיקה לדבר. סבא וסבתא
שלה כבר איבדו תקווה. שמעתי שעשו לה צילומים ומליון בדיקות,
והיא גם עברה המון טיפולים אבל כלום לא עזר, היא פשוט לא
מדברת. סבא שלה אמר לאהובה (אחת המורות) שהוא כבר לא זוכר איך
הקול שלה נשמע.."

ובלילה, הופיעו לי כל מיני חלומות מוזרים על איך אני וירדן
עושים החלפות והיא פתאום מדברת אבל הקול שלי אובד.

היינו בוורשה, בטרבלינקה, בזקופנה. בכל הנסיעות היא ישבה לידי,
פעם היא ליד החלון ופעם אני. ובכל הפעמים האלו נרדמנו אחד על
השניה.
זה כבר הפך להיות אוטומטי. נכנסים לאוטובוס, שומעים מוזיקה,
מניחים את הראש והולכים לישון. רק שאני לא תמיד ישנתי. הייתי
מנמיך את המוזיקה ומקשיב קצת לנשימות שלה. רוצה לדעת מה היא
חושבת, ומה היא חולמת, אבל הכי עניין אותי איך אפשר לשתוק כ"כ
הרבה זמן.
בלילה הרביעי כשטיילתי במסדרון שמעתי צלילי גיטרה והלכתי
בעקבותיהם. התפלאתי לגלות את ירדן שם אחרי שדפקתי בדלת
"אפשר להיכנס?" שאלתי, והיא רק זזה מהדלת ונתנה לי להיכנס. כל
הלילה ישבתי בחדר שלה, מקשיב לנגינה שלה. היא ניגנה משהו לא
מוכר, אולי משהו שהיא הלחינה. היו פעמים שהמנגינה הייתה רגועה,
פעמים בהם היא הייתה מהירה, כאילו כועסת. ואני, אני נשכבתי על
הרצפה לידה, עצמתי עיניים ושקעתי במערבולת הרגשות שהיא העבירה
לי דרך הגיטרה.

פתחתי את עיני. הייתי ביער. לידי היה את התיק שלה, אבל לא
ראיתי את ירדן בשום מקום. התחלתי לרוץ ביער, לצעוק את שמה.
ומשום מקום קפץ עלי דוב והפיל אותי על הגב. הרגשתי כובד עצום
על הבטן שלי.

פתחתי את העיניים בבהלה וגיליתי שירדן נרדמה עלי. כנראה שהערתי
אותה קצת כי היא פתחה את העיניים והסתכלה עלי
"בוקר טוב" אמרתי לה. והיא שוב חייכה את החיוך הוא, שרק היא
יודעת לעשות.

בערב, כשחזרנו למלון, לקחו את כל הקבוצה למטה, לשיחה.
זה היה יום לפני שהיינו אמורים לחזור לארץ, מעין מפגש מסכם של
כל המשלחת.
כולם היו שם. כולם, חוץ מירדן ומהסבים שלה.
אהובה התחילה לדבר, ואחריה יפעת ואמיר ודניאל, ואז פתאום באמצע
הדברים שאמרה שני היא והסבים שלה נכנסו. היא החזיקה ערימת דפים
בידיים והיה לה מבט עצוב בעיניים, אבל הסבא והסבתא דווקא חייכו
והתיישבו.
"אז איך הייתה לך המשלחת?" שאלה אהובה את הסבא של ירדן
"היה בסדר. מאוד שמחתי להכיר פה נוער חדש שמתנהג טוב. וגם
הצוות היה נהדר. רק חבל..." אמר הסבא והפסיק    "... רק חבל
שיש לי כזאת נכדה עקשנית"
פתאום, כל המבטים הופנו אל ירדן. איך מישהו שלא מדבר יכול
להיות עקשן?
בעיניים של ירדן החלו לעלות דמעות.
"אויש, אתה שוב מתחיל?" שאלה אותו הסבתא
"אני באמת חשבתי שזה יהיה אחרת, שהיא תודה לי על שהבאתי אותה
לפה. אתם יודעים, יש משפחות שלא יכולות לממן נסיעה שכזאת. יש
ילדים שיעשו הכל בשביל הטיסה, אבל אפילו לא היה אכפת לה" המשיך
הסבא בעצבים. כ"כ רציתי לצעוק עליו, להגיד לו איזה משהו, אבל
לא היה לי מה. ירדן קמה מהכיסא והתחילה ללכת לעבר הדלת. כשהיא
כבר הייתה ממש קרובה נפתחה הדלת ופגעה בה די חזק. ירדן עפה על
הגב וכל הניירות שלה התפזרו. על אחד מהם שנחת ממש לידי הייתה
מצוירת ילדה קטנה בנוף שנראה כמו וורשה. בלי לחשוב פעמיים קמתי
והתחלתי לאסוף את הניירות. שאר הילדים, ספק היו המומים מהמתרחש
סביבם, ספק בכלל לא היה אכפת להם, המשיכו לשבת והסתכלו על
הנעשה.
על הרצפה נשאר רק נייר אחד. הלכתי להביא אותו. ובכלל בלי ששמתי
לב ירדן הלכה אליו גם. ישבנו שנינו על הברכיים, והסתכלנו אחד
על השני. השטתי את היד והרמתי את הנייר מהרצפה. צירפתי אותו
לשאר הניירות והבאתי לה. היא לקחה אותם וקמה, ואז התחילה לפסוע
לעבר הדלת. כשכבר הייתה ממש קרובה היא הסתובבה לכיווני. ושוב
היא הסתכלה עלי, כאילו רק שנינו היינו בחדר, כאילו שכל שאר
המשלחת לא קיימת, ואז הסתובבה חזרה ויצאה מהדלת.
כולם פתאום הסתכלו עלי. ופתאום הכל נראה לי אחרת, אז יצאתי
מהחדר ורצתי אחריה.
רצתי את כל המדרגות עד לקומה השלישית, עד לחדר שלה, וגיליתי
שהדלת פתוחה. היא ישבה שם, על המיטה היחידה בחדר שלה, כשידיה
מושענות על הברכיים וראשה מוטמן בין ידיה ובכתה. סגרתי את הדלת
והתיישבתי לידה. חיבקתי אותה. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה
שחיבקתי מישהי. היא הרימה את ראשה והסתכלה עלי. שוב המבט העמוק
הזה. ואז התקרבה אלי, ועוד קצת ועוד, עד שהשפתיים שלי נגעו
בשלה.
זו לא הפעם הראשונה שהתנשקתי, אבל בניגוד לראשונה, אני חושב
שאת זו אני לא אשכח לעולם. אח"כ היא השעינה את הראש עלי,
וצמרמורת עברה לי בכל הגוף.
ואז, בקול הכי מתוק שקיים, היא אמרה לי "תודה".
ואת הפעם הזו אני בטוח לא אשכח. זו הייתה הפעם הראשונה שלי,
הפעם הראשונה שידעתי מה זו אהבה.


27/7/03