כמו תמיד, הסיפור הזה מתחיל בסוף שלו. ככה זה הסיפורים שלי, כי
ככה זה בחיים שלי. אני אף-פעם לא שם לב להתחלות. בכלל, איך
אפשר לדעת איפה סיפור מתחיל בחיים? הכל מחובר, הכל ברצף, בלי
שום הפסקה ובלי מזנון עם מחירים מופקעים מחוץ לאולם. אני פשוט
מתעורר יום אחד, והנה אני באמצע. לרוב, הסוף בא די מהר.
אז בסוף היא מתה.
"היא", זאת מירי מגדלנה, שהייתה חברה שלי בשבועיים  האחרונים.
זה לא אומר שום דבר לאף אחד. מירי לא יפה במיוחד, וזה שהיא
הייתה חברה שלי לא הפך אותי למשהו מיוחד. להפך - היו כאלה
שאמרו שהיא סתם זנזונת. כשפגשתי אותה, היא לא הייתה בתולה, אבל
בימינו זה לא אומר כלום - אז היא שכבה כבר עם מישהו. זה לא
כאילו אנחנו בני 15 או משהו, בכל זאת. אם אני אחפש בחורה בתולה
בגיל 22, אני בחיים לא אמצא לעצמי מישהי. אם עד גיל 22 היא
עדיין לא שכבה עם אף אחד, הרי, בטוח שיש בה משהו דפוק.
אז ניתקתי קשר עם כמה חברים, והמשכתי להיות איתה. לא יודע למה,
אבל היא היחידה שהבינה אותי באמת, היחידה שהקשיבה למה שאני
צריך - ונתנה לי מה שאני צריך. ואני לא מתכוון רק למה שאתם
חושבים.
כל האחרים רצו שאני אהיה אומלל. כשאני אומלל אני כותב, כמו
עכשיו. ואז אני אצא מהחדר שלי עם דף משורבט בכתב יד ודם,
ובפנים נפולות אגיש להם את היצירה האחרונה. אז כולם ישמחו
ויעלצו - "וואו! איזה יופי, שוקי! זה מצויין! זה פשוט הסיפור
הכי טוב שלך עד היום! כל-כך עמוק, כל-כך חזק. תאמין לי - קח את
זה להוצאה לאור. אם הם לא מפרסמים את זה כמו שזה, הם
מטומטמים." ואני? אני אחייך חיוך מאולץ ואלך לבכות קצת. הכתיבה
זה כמו בכי - אבל בסוף תמיד יש כמה דמעות שלא רוצות להפוך
למילים, וצריך להפטר מהן איכשהו.
מירי הייתה עם אחד מהחברים שלי במסיבת יום ההולדת הקודמת שלי.
הוא גם חושב שהיא זנזונת, והוא טוען שהוא בא איתה למסיבה רק
בשביל הזיון אחר כך. אני אישית חושב שהוא אומר את זה כי היא
זרקה אותו בשבילי מול כולם.
ימי הולדת הם זמן ממש מחורבן בשבילי. אז אני הכי פורה. בסוף כל
יום הולדת יש לי לא יותר מדמעה או שתיים להזיל - הכל הולך
לסיפורים שאני כותב. ימי הולדת זה גם הזמן היחיד שבו אני מרגיש
כל-כך רע שאני אפילו מצליח לכתוב שירים. פעם חבר שלי הלחין
עבורי את אחד השירים האלו. כשהוא השמיע לי אותו, רציתי להקיא.
אני כתבתי את זה? בשביל זה אתם מהללים אותי? לעזאזל, אתם לא
יכולים פשוט לבעוט בי כשאני מוציא זבל כזה? אני ממש נגעל
מהמחשבה של כל הגועל נפש שמסתובב לי בתוך הראש.
בכלל, אני אף-פעם לא קורא את מה שאני כותב.
אז מירי הייתה שם, כשיצאתי עם הפרצוף המדוכא שלי ומסרתי לחברים
שלי עוד חבילת דפים קטנה, עם עוד סיפור. הפעם זה היה משל על
צפרדע שרוצה להפוך לנסיך, וכשהנסיכה מנשקת אותו, הוא מתחיל
לטבוע בביצה, כי הנסיך כבד מדי, אבל הוא מאושר, כי הנסיכה
אומרת לו שהוא יפה. באמת, ממש שטויות. אני לא מאמין שאני מרשה
לעצמי לכתוב חרא כזה.
בזמן שכל החברים התגודדו סביב הדפים, ואיציק ניסה להקריא את
הסיפור בקול רם, בלי שמישהו יקשיב לו, מירי ניגשה אלי. אני
ישבתי על הספה. היא לא הייתה צריכה לדבר בכלל - היא פשוט
הסתכלה עלי, על העיניים העצובות שלי, עם החצי דמעה שעוד נשארה
שם, ואז התכופפה קצת ונישקה לי את המצח. אז היא התרחקה קצת,
והבטנו אחד בשני, ואז מתחתי את הצוואר למעלה, והתנשקנו. ארז,
שאיתו מירי באה, היה הראשון שהבחין בנו. ראיתי אותו מסתכל
עלינו, אבל הוא לא אמר מילה. רק כשאיציק הרים את הראש מהדף ושם
לב אלינו, הוא התחיל למחוא כפיים כמו משוגע, מועך את הדף שביד
שלו. עד מהרה כולם התחילו לצעוק כמו קופים. אני עצמתי את
העיניים, וניסיתי לעצום גם את האוזניים, אבל לא הצלחתי.
התנתקתי ממנה, והסתכלתי עליה לעוד כמה שניות - עוד ועוד דמעות
התחילו לעלות לי לעיניים, ואז ברחתי, חזרה לחדר.

בעינייך ראיתי פרפרים
הם נראו לי קצת מוזרים
את יודעת שאת לא כמו כולם
כשאת עומדת מולי אני נאלם

אם תסתכלי
אולי נוכל למצוא את הדרך החוצה
אם תרצי
אולי אני אוהב אותך, אם תאהבי אותי
אם רק תגעי בי
אולי אני אוכל לפרוח
אבל אם תברחי
אז לא אוכל לשכוח

בעינייך ראיתי אהבה
היא נראתה לי קצת מוזרה
את יודעת שאת לא כמו כולם
אני יכול לגעת בך

לקח לי עשרים דקות לכתוב את השיר. יצאתי החוצה, וכל החברים שלי
התנפלו עלי שוב. מירי ישבה בפינה. ניערתי את כולם מעלי וניגשתי
אליה. הגשתי לה את הדף, ופניתי ללכת. היא תפסה לי את היד,
וסימנה לי לשבת לידה. הבטתי בה. שפתיה יצרו בשקט את המילה
"בבקשה". ישבתי. היא החזיקה לי את היד בעת שקראה את השיר,
וראיתי מעין הבעה של אושר על הפנים שלה. כשהיא סיימה, היא פנתה
אלי וחיבקה אותי בכוח. חיבקתי אותה חזרה. "תודה", היא לחשה לי
באוזן. החברים שלי התקרבו, וניסו לקחת לה את הדף מהיד. היא
משכה אותו חזרה ודחפה אותו לתוך התיק שלה.
"תביאי ת'דף!" צעק עליה ארז, אבל היא לא אמרה לו כלום, רק
הסתכלה עליו. קמתי. "צאו החוצה, בבקשה", אמרתי בקול שקט.
"שוקי, תן לקרוא את השיר, נו, למה אתה כזה פתאום? אתה תמיד
נותן לנו לקרוא!"
"הפעם לא. הפעם זה אישי."
"נו, וכשכתבת שיר על שירלי, זה לא היה אישי? באבו-אבוה היה
אישי. ולא נתת לנו לקרוא? בטח שנתת."
"הפעם לא." אמרתי, בקול תקיף יותר.
"לך תזדיין," הוא אמר לי, ואז הסתכל על מירי, וחזרה על כל שאר
החבר'ה, והם כולם התחילו לצחוק.
"אין בעיה," אמר איציק, "אנחנו נשאיר אתכם לבד. אל תלכו לישון
מאוחר מדי, ילדים!" הם כולם צחקו, ועוד שמעתי את הצחוק שלהם
בזמן שיצאו מהדירה. הרגשתי איך עוד דמעות עולות לי בגרון,
מטפסות אל העיניים, ועמדתי לרוץ לחדר, אבל מירי תפסה אותי.
"לא. אל תלך לשם. תבכה. תוציא את זה החוצה."
מה יכולתי לעשות? בכיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים. עשרות
דמעות היו שם - מאות. קברתי את הראש שלי בחולצה שלה ובכיתי. לא
הפריע לה שאני מרטיב לה את החולצה. לא הפריע לה שאני נמרח לה
על החזה. היא רק ליטפה לי את הראש, ושרה את השיר שלי לעצמה.
קריאה אחת - וכבר זכרה אותו בעל-פה. היא שרה אותו כל-כך יפה,
כמו מלאך.

הסוף הוא פשוט מגוחך. אם הוא לא היה אמיתי, לא הייתי מעז לכתוב
דבר כל-כך מטומטם. היינו בבית-קפה, רק שבועיים אחרי יום-ההולדת
שלי. הלכתי - רק לרגע - לשרותים. כשהייתי שם בפנים, מפזם לעצמי
סתם מנגינה בלי מילים, שמעתי חריקת בלמים מבחוץ, ואז רעש איום,
כאילו שהעולם קרס. סגרתי מהר את המכנסיים ורצתי החוצה, בלי
בכלל להוריד את המים, ושם - שם ראיתי, איפה שמקודם ישבה מירי -
מכונית הפוכה על הגג. מירי הייתה מתחת למכונית הזאת, שהתהפכה
ישר אל תוך בית-הקפה. אם לא היינו יושבים צמוד לחלון כמו
שביקשתי, זה לא היה קורה. אבל זה קרה.

זה היה סוף מהיר - כל-כך מהיר שאני אפילו לא יכול לכתוב עליו
יותר מפיסקה אחת עלובה. מה עוד אפשר להגיד? לספר לכם איזה סוג
אוטו זה היה? להגיד לכם שהנהג היה שיכור, וכמעט התנגש במשאית
חונה מחוץ לבית-הקפה, אבל ברגע האחרון הסיט את ההגה הצידה, ועף
אל תוך בית-הקפה? לספר לכם על הלוויה?
אני אגיד לכם איך הייתה הלוויה - מסריחה. שנאתי את עצמי על
שהלכתי אליה. למה הייתי צריך את זה? כדי לראות את כל האנשים
האלו שלא הכרתי אף-פעם, כי היא לא הספיקה אפילו להפגיש אותי עם
ההורים שלה? אין לכם מושג כמה עלוב זה מרגיש לבוא להורים של
החברה שלכם שמתה, ולהסביר להם שאני זה החבר שלה. מה הם אמורים
לעשות במצב כזה? לשאול אותי מה אני עושה בחיים? בכיתי קצת מעל
לקבר, והלכתי.

אני לא יכול להחזיר אותה לחיים - אבל אני יכול לשמור אותה חיה
כאן, על הדף הזה. מירי, הסיפור הזה הוא בשבילך.

אני אוהב אותך, מירי מגדלנה.