אני זוכר איך לפני שנה כשטסתי ליפן במסגרת העבודה בדיוק סגרנו
חצי שנה ביחד. היא ידעה שבמערכת היחסים הזו היא תצטרך פעמים לא
אחדות להתגעגע אלי. מה שכן, היא תמיד אמרה שהאהבה חזקה יותר
מהכל והיא תנצח.
שאלתי אותה מה אני יכול להביא לה מהדיוטי פרי והיא לא רצתה
כלום. אמרתי לה שאני חייב לקנות לה משהו. גם כי זו הזדמנות
לקנות משהו בדיוטי פרי וגם כי אני רוצה לקנות לה משהו לחגוג את
חצי השנה שלנו ביחד. היא צחקה ואמרה לי שכל מה שהיא רוצה זה
פאקט של אל אם. כחול.

היא צחקה כי היא ידעה כמה אני לא אוהב את העובדה שהיא מעשנת
ומנסה לגמול אותה ללא הרף מתולעי ההרס האלו, אבל ללא הצלחה.
היא כל הזמן היתה אומרת לי שלא ילך לי לגמול אותה. שהיא מעשנת
כבר עשר שנים ולהפסיק היא לא תצליח. אני האמנתי שבסופו של דבר
אצליח לגמול אותה.
לא ויתרתי עליה.

כשהייתי ביפן התקשרתי אליה והיא סיפרה לי שיש לה משהו חשוב
להגיד לי. היא לא רצתה לומר בטלפון. אמרה שזה חשוב מדי. נלחצתי
והיא ניסתה להרגיע אותי, אבל לשווא. בקול שלה שמעתי שזה רציני,
ושהיא בעצמה לא רגועה כלל. אז קיצרתי את הנסיעה וחזרתי למחרת
השיחה לישראל.
היא חיכתה לי בשדה התעופה עם עיניים בוכות. ניסיתי לשכנע את
עצמי שהיא בוכה כי היא התגעגעה אלי ושאלו הן דמעות שמחה לשובי.
בתוך תוכי ידעתי שאני משלה את עצמי, ושבפנים מסתתר משהו שתכף
אדע. שבגללו היא בוכה, לא בגללי.
לא ידעתי אם לבכות בעצמי.

בנסיעה הביתה היא סיפרה לי שאבחנו אצלה סרטן בריאות. כשהיא
אמרה את המילים "סרטן בריאות" הרגשתי שאני לא יכול לנשום יותר.
עצרתי בצד והתחלתי לבהות באוויר. בלי לבכות.
היא מצידה התחילה לבכות בשנית אחרי שנרגעה כבר, ואני רק קירבתי
אותה לחיקי וחיבקתי חזק, חזק, מבטיח שאשאר לצידה לכל אורך
הדרך.
כשחיבקתי אותה עצמתי עיני ותוך כדי הרחת ריח שערה היפהפה חשבתי
על רגעים טובים יותר שלנו יחד.
נזכרתי בטיול שלנו לצפון, לרמת הגולן. איך טיילנו בטבע והיא
צחקה עלי שאני לא עומד בקצב שלה בכל הטראקים שעשינו. איך הלכנו
לקטוף דובדבנים ביחד והכתמתי את שמלתה האהובה.
ואז התחלתי לדמיין איך יהיו החיים בלעדיה.
לא הייתי מסוגל.
פקחתי את עיני וראיתי שהיא בכתה את עצמה לישון. הנחתי את ראשה
על המושב והתחלתי לנסוע חזרה הביתה.

הייתי לצידה לכל אורך השלבים של המחלה. עברתי את כל הטיפולים
הכימותרפיים השונים שהיא היתה צריכה לעבור.
אני זוכר איך הייתי ער עד השעות הקטנות של הלילה לצד מיטתה
בבית החולים, בשלבים היותר מאוחרים של המחלה. איך עמדנו שם,
אני ואביה, מביטים במלאכית הקטנה שלנו נאבקת על חייה, לעיתים
מחוסרת הכרה ולעיתים סתם ישנה.
ניסיתי לנצל  כל רגע אפשרי בשביל לראות אותה, בשביל לשמור עוד
ועוד זכרונות ממנה. זכרונות הם הדבר שאפילו הסרטן לא יכול
לנצח, הייתי לוחש לה לפעמים ואני משוכנע שהיא חייכה עמוק
בפנים.
הייתי לצידה גם כשהרופא התורן הכריז על שעת המוות שלה. גם אז
לא בכיתי, החזקתי הכל בפנים והסתכלתי על הרופאים מתחילים לפנות
אותה מכריזים רשמית על עזיבתה.

ועכשיו ביום השלושים למותה, אני מסתכל על הקבר, מדמיין את פניה
על המצבה. מדמיין אותה צוחקת, מנסה להעלות זכרונות וכל מה שאני
מצליח להזכר בו הוא איך לפני חצי שנה כשטסתי לחו"ל היא ביקשה
פאקט של אל אם כחול.
עכשיו אני מתחיל לבכות.

יהי זכרך ברוך.