חזרתי, ריקה מתמיד.
נכנסתי מתחת למים והייתי דקה,דקה.
האור החלוש שבקע מן החלון
הכריח אותי להיות לו לצללית
ואני, בכניעה, הוספתי להימתח
והשחרתי
והייתי הצללית הכי ארוכה והכי נקייה שאפשר
הצפורים צייצו, הציפורים שקטו
הציפורים החרישו

ובבת אחת
בגובה העיניים
מול המדף

מוכת מציאות, עזבתי את ממלכת החרסינה
בחדר, שבתי להיות גוף
השמש שלחה אלי ענפים מן החלון
גזרתם הברורה, עטרה את בטני
שהתיימרה להיות בד לציירים
בזמן ההתבוננות בהם
הבחנתי כי הם נהיים דקים, דקים.
האור עטף את גופי
כשמיכה של קיץ
במשך זמן מה הוספתי
להרהר בחושך ההוא