אני יושבת לי בבית קפה ומשוחחת עם הבחור שנמצא אתי.
פתאום אני מחליטה להתנתק ולהקשיב לשיחות של אחרים.
הן לא נשמעות ממש מעניינות ובלי לשים לב אני מפתחת כלפיהן
זלזול עמוק. לא קשה לעשות את זה כשנמצאים בצד, לא שייכים.
אחר כך אני מנסה לנתק את עצמי גם מאותן השיחות ולשמוע את כל
הדיבורים שמסביב כרעש אחד גדול והמוני. כזמזום מטריד.
הדבר גורם לי להרגיש ניכור ואני מתחילה לחשוב: זה מה שאנשים
עושים כל היום: נכנסים ויוצאים, נכנסים ויוצאים, כל הזמן
נמצאים בתנועה מתמדת. תוך כדי הם גם מדברים. כל הזמן מדברים.
כמו חיילים קטנים מתוכנתים במשחק של אלוהים. כמו חלק ממערכת
שכל אחד בה פועל מתוך האינסטינקט הבסיסי שלו לשרוד. אני פוחדת
שגם אני חלק מזה. ומה בסך הכל רציתי?! להיות מיוחדת?