על גבעת עפר אפור, קודר,
בית אבנים ישן את אבניו הישנות
משיל, מתפורר.

קוצים צהבהבים ככתר מכתרים את קירותיו
גג אין לו, אין דלתות
ופעורות עיני חלונותיו -

באפלולית הריסותיו נעל בלה פוערת לשונה,
סוודר ישן שורה, שורה הולך,נפרם
ועכביש עליו חוטיו טווה.

ריח אפר המזרח ומדורות, טאבון,
והד קולות הנביחות עודם תלויים בחדרים -
וזכר קול גרוני מוזר, קריאות הילדים...

צללי מי שהיו עוד ממלאים את הפינות.
צללי מי שהלכו, דומעי אימה מוכי חשש,
עוד מציצים בחלונות.

הזהר!
שם בור עמוק, הרוס, על יד הקיר
עמוק, שחור.
אל נא תפול!
נפלו בו אנשים וילדים נפלו!

עץ התאנה המאובק בחוץ פירותיו נותן שדוף.
ימים טובים זוכר, טובים יותר -
של שובע, מים וקרירות, ענפי גפנים
וילד קט שעל הענפים טיפס
לפני שהאבק הכל אכל
לפני שהתפורר הכל
לפני שעולמם חדל
לפני...