היא יושבת בחדר שלה בוהה בקיר.
לא, היא לא בדיכאון, היא לא משוגעת והיא לא סתם מוזרה - היא
פשוט בוהה בקיר.
אם זה היה סתם קיר היה אפשר להבין מה מוזר פה - אבל הקיר הזה
היה הכול.
הקיר שלו. הקיר שלה. הקיר שלהם.
החתול שלה קופץ לברכיים שלה. היא חוזרת לעולם הזה.
חסרת תחושות או מחשבות היא מתחילה להסתכל על החדר כולו.
פה היינו שמים את הקונדומים כדי שאימא שלו לא תמצא אותם כשהיא
באה לבקר.
פה היינו שוכבים ומסתכלים על הכוכבים משתקפים בעיניים אחד של
השני.
פה היינו עושים אהבה.
עושים אהבה? זה מה שנעשה פה?
יש שמות כל כך שונים לאקט הזה - זיון. לכל אחד משמעות אחרת.
לכל מילה יש השלכות שונות.
מי היה מאמין שזה פעם היה החדר שלהם?
היא קמה מהכסא. החתול שלה נופל ויוצא מהחדר בכעס.
"גם אתה?!" היא צורחת.
פתאום היא רואה מישהי מסתכלת עליה. היא נבהלת.
"מה את רוצה?"
האישה הזרה לא עונה.
"את אולי גם רוצה לצעוק עלי? להגיד לי שאני לא שווה כלום? לספר
לי שאת שונאת אותי? שכל הכמעט שנה הזאת הייתה בזבוז וניצול?!"
ושוב. איך תגובה. העצבים שלה מתחילים לבעור.
"את הולכת אולי גם לזרוק עלי פסלים שהכנת בשבילי?! לצעוק עלי
שאני הייתי כלום בשבילך ואז לפרוץ בבכי על הרצפה ולצפות ממני
לנחם אותך?!"
האישה הזרה נראית כועסת, כל הגוף שלה נכנס לתנוחת תקיפה, הפנים
שלה נראות כמו פנים של מישהי שלא מוכנה לוותר עד שהיא תמות.
העיניים שלה מתות.
היא נותנת לאישה הזרה את המבט הכי קרבי שהיא יכולה לאמץ ברגע
זה של התמוטטות כמעט מלאה, לוקחת הפסל שהיא הדביקה בחזרה
בדייקנות ובסבלנות, אחרי שנזרק עליה רק בלילה הקודם - ומעיפה
אותו לעבר האישה הזאת, שלא מגיבה.

לחזור למציאות. לשפיות. טלפון מצלצל.
מתוך רפלקס היא עונה לטלפון בקול הכי מתוק.
אין תגובה מהצד השני. אבל היא מחכה בסבלנות. פתאום קול, מוכר,
אהוב, שנוא ומכאיב אומר
"יעל".
כולה רועדת עכשיו. לא יודעת לאן לפנות. הוא מעז להתקשר אליה?!
"יעל, אני מצטער. אני אוהב אותך"
היא מתמוטטת על הרצפה ליד הטלפון ולוחשת
- אני אוהבת אותך
- אנחנו צריכים לדבר. לסדר עניינים
- תבוא לפה. אני אכין קפה. נראה לי שנשארו כמה ספלים שלא
ריסקת.
- אני אהיה אצלך עוד עשר דקות.
הוא יבוא. היא תכין קפה. הוא ישב ויגיד ברוגע המדהים שלו, השקט
לפני הסערה, שהוא מצטער. הוא אוהב אותה. הוא רוצה שהם יחזרו.
הוא לא התכוון למה שהוא אמר. הוא מצטער.
היא תשב. תקשיב. תירגע. השנאה נוזלת ממנה כשהוא בסביבה. כשהוא
מתרפק עליה. היא עבד לסרטים שלו. היא נמסה כשהוא ממיס.
הפעם זה יהיה שונה, היא אומרת לעצמה. הפעם הוא לא יחזור. לא
אחרי ההרצאה שהוא נתן לי אתמול, כמה שהוא שונא אותה. כמה שהיא
אפס בלעדיו. וכמה שמגיע לה להיות לבד בגלל מי שהיא.
"הפעם זה שונה. הפעם אני לא לבד. הפעם יש מישהו לצידי
בעניין."

הוא נכנס כשהיא יושבת בסלון בוהה באותו קיר, שאפשר לראות דרך
הדלת הפתוחה של החדר שלה, הקיר מעל למיטה שהייתה פעם שלהם.
הקיר שבוהים בו.
הוא מתיישב לידה. מחבק אותה. היא מסתכלת עליו ובמבט נחוש אומרת
לו
- אנחנו לא חוזרים.
- מה?
-אנחנו לא הולכים לחזור. אם אתה רוצה לדבר - תדבר. נסיים את זה
יפה. אבל אנחנו לא הולכים לחזור.
היא רואה את העצבים שלו עולים. לזה הוא לא ציפה. הוא לא יודע
שהיא לא לבד נגדו.
הוא מתחיל לצעוק, לקלל, לזרוק דברים, היא מתחילה לצעוק חזרה
והוא משנה טקטיקה. הוא נופל על הברכיים ומתחיל לבכות. מתחיל
להתחנן.
- אני אוהב אותך. אני לא יכול בלעדיך. אני אפול בלעדיך.
היא נמסה. הוא בוכה. הוא אוהב אותי. הוא לא יכול בלעדי.
וכאילו שמישהו בעט לה בבטן היא נזכרת. היא לא לבד. היא קמה,
הולכת לצד השני של הסלון. הוא קם אחריה, מתחיל לדבר בשקט. הוא
לא אוהב את התשובות שלה. הוא מתחיל להתעצבן... וכך במשך שעות.
הוא עושה לה סרטים. היא לא יודעת איך היא יוצאת מזה.
"אני לא לבד" היא אומרת לעצמה. שוב פעם ושוב פעם בראש שלה. היא
לא לבד.

כמו שהיה ברור לשניהם מהרגע שהיא שמעה את הקול שלו בטלפון -
היא סולחת לו.
הם עשו סקס-השלמה על המיטה. מתחת לקיר. ובזמן שהוא בתוכה היא
בוהה בקיר. "זה לא זיון. אנחנו עושים אהבה." היא אומרת לעצמה
בראש. "האהבה הזאת לא תשרוד עוד מישהו. היא לא תשרוד בהיות
בקיר." היא יודעת מה היא צריכה לעשות.

אחרי שהוא גומר הוא נרדם תוך דקות כשהראש שלה על החזה שלו. פעם
היה לה נוח ככה. עכשיו אין מקום. היא לא לבד.
היא קמה בשקט, הולכת למטבח, לוקחת סכין. היא חוזרת לחדר.
מסתכלת עליו ישן בשלווה כזאת, חושב שהכל נגמר טוב. יש לו את
ההאפי אנד של הסרטים שלו. היא לא יכולה להזיק לו. הוא טועה.
היא עומדת על הברכיים מעליו במיטה, בוהה בקיר. הסכין ביד ימין
שלה.
תוך שניות כמויות של דם מתחילות לזרום על המיטה. הוא לא
מתעורר.
היא טובלת את האצבע שלה בדם שנוזל לה מפרק יד שמאל כמו נהר
חולני - מסתכלת על הקיר וכותבת
'אני בהריון'.