היא הלכה בשדות, בחיפוש אחר אמת, נראה לי...
היא הלכה כבר שעתיים כשלפתע נעצרה, קפאה.
יכולתי לשמוע את ליבה פועם בהתרגשות. היא הסתובבה מערבה והזילה
דמעה.
היא ראתה את השקיעה.
ולחשה לי "מראה עוצר נשימה, לא כן?" השבתי לה בנשיבת רוח
מערבית בפנים. רוח שהיא כל כך אוהבת. היא הסתכלה לשמיים וחייכה
חיוך רחב. ספק לי ספק לעצמה.
השמש הייתה עכשיו כבר ממש אדומה וחלקה התחתון כוסה בהררי עננים
יפים.
היא כבר כמעט לא נראתה כשהעננים זזו והיא התגלתה בשנית במלוא
הדרה.
זה היה מראה אירוני מכיוון שרגע לפני שהשמש התגלתה בשנית,
חביבתינו מחאה לה כפיים, חייכה וצעקה "בראבו, בראבו, הדרן!"

היא הייתה מבין החביבות עליי, התמקדתי בה והיא בי.
היא העריצה את הטבע, אותי. ואני אותה.
אהבנו אחד את השנייה אהבה מיוחדת, חדשה, תשוקתית.
בעצם אפשר לומר שהיא קראה לי טבע, ואותו היא אהבה בצורה
מיוחדת, חדשה, תשוקתית.

הייתה לה תאווה לחיים
היא הייתה שלי ואני שלה
היא הייתה המיוחדת שלי
ואני הייתי האלוהים - שלה.