גבר ואישה הולכים ברחוב זו מול זה, בערים שונות, בארצות שונות,
ביבשות אחרות.
הם לא מכירים אחד את השני.
לאישה יש כבר שלושה ימים דלקת באוזן הפנימית שגורמת לה
לורטיגו: מדי פעם היא מאבדת את שיווי המשקל ונופלת.
ליבו של הגבר גדול וכואב, כמו נדקר ממחט מושטת לפוצץ בלון; מדי
פעם הוא מאבד את שיווי המשקל ונופל.
היא לבושה בחצאית פרחונית ובחולצה בעלת שרוולים ארוכים. לפני
חצי שעה היא יצאה מהמספרה, ושערה שהפך קצר פתאום גורם לה
להרגשה משונה. היא מתנהגת אחרת, עושה תנועות אחרות עם הראש
כשהיא מדברת. גשם קל וחורף.
הגבר חולף על פני חייל עיוור. זה משונה, הוא חושב לעצמו, כבר
פגשתי אותו פעם.
ובכל זאת, הוא מתרגש טיפה למראהו, לבוש בקפידה, מייצג.
באותו הזמן בדיוק עוברת לו מחשבה אחרת בראש. הוא מדמיין איזה
סיפור היה כותב מארקס על אותו החייל. איך נלחם בגבורה לצידם של
גנרלים ופעם אפילו הציל את חיי אחד מהם. הוא קיבל עיטור ומדליה
על מעשיו.

הוא היה גאה ונהג ללכת זקוף, כובעו תמיד חבוש לראשו - והיה
מסירו רק כשקרב לחנות הממתקים שבכפר. ילדי הכפר, שהכירוהו,
ליוו אותו בריצה, והוא היה מגיע אליה תמיד עמוס בפמליה שכזו.
שש שנים חיזר אחריה, והיא אהבה אותו בחזרה, אך סרבה להתמסר לו
מתוך הרגשה וידיעה, שכאשר יהיו ביחד משהו נורא יקרה לו - והיא
פחדה לאבד אותו.
בשנה שעברה מת אביה מטביעה. פעם במאה שנה כמות הגשמים שיורדת
כה גדולה ואגם קטן מתהווה על יד הכפר.
אביה, מוקסם ואחוז התרגשות מהפלא עליו רק שמע מסבו, יצא בוקר
יום ראשון לדוג בעזרת חכה מאולתרת שהכין ורפסודה רעועה שבנה.
כמו העיף מבט אחרון בתמונת שמן קטנה שאותה קיבל ממטיילים שעברו
פעם בכפר, ויצא.
וככה היא זוכרת אותו. מחייך כמו ילד בן עשר מתחת לשפמו האפור,
שערו מדובלל, ועיניו מבריקות. היא שכבה במיטתה כשיצא, ראתה
אותו, ולא אמרה כלום, אהבה אותו נורא.
כשיבש האגם, לאחר חודשיים, נמצאו עצמותיו.

כשקרב גבריאל לחנותה הפעם, לבוש במדי הייצוג האדומים, וכפתורי
הזהב מנצנצים באור שמש צהריימית, מלווה בצהלות ילדי הכפר, ידעה
שתיענה לו.
חתונתם נערכה עוד באותו קיץ.
אל הכפר החוגג הגיעו גנרלים, אנשים חשובים, שר אחד, וגם סתם
אנשים שדרכם עברה במקום, והם נמשכו אל המוסיקה ואל האורות.
פנסי עץ צבועים באדום הוצבו בדרך הראשית של הכפר, והובילו את
המתכנסים; ריחות של פריחת יסמין התערבבו בריח הממתקים שפוזרו
לכל עבר.
אומרים שחגיגה כמו זו לא נראתה שנים בכל המחוז.
גבריאל אסקלדה ואיסבלה דל מניגואה אסקלדה, נשואים טריים, נסעו
דרומה ושכרו בקתה קטנה לרגלי הר מושלג. הם גרו שם כמעט שלושה
חודשים, נהנו ממעיינות חמים, וצפו בחילופי העונות. איסבלה דל
מניגואה התעברה.
כשהם חזרו לכפר גבריאל נקרא לשוב אל הקרבות. שמועות על מלחמה
גדולה במזרח.
גבריאל קיבל מברק על הולדת ביתו הבכורה בוקר אחד, כשהיה רחוק
מאות מילין מביתו שבכפר. נרגש כולו התהלך במחנה הצבאי חסר
יכולת דיבור, עד שלפתע פרץ בבכי.
הוא הלך אנה ואנה, הרגיש את גבו, שהיה שחוח מכובד הרובה -
מזדקף, יצא את גבולות המחנה והתקרב אל הגבול הבלתי מוכרז.

הכוחות עמדו אחד מול השני כבר חמישה חודשים והיה זה רק עניין
של זמן ופוליטיקה עד שייחתם כבר ההסכם.
הוא לא ידע למה, אבל גבריאל הרגיש דחף לספר לחיילים ה'אחרים'
את החדשות. מערכת היחסים בין שתי הקבוצות היתה מאד דינמית:
כבוד הדדי ושותפות במצב המגוחך יצרו יחסים קרובים ביניהן.
לצד השני היתה אספקת מכתבים סדירה מהבית, ואילו לצבא של גבריאל
היתה גישה לשדות טבק ומריחואנה. לאחר כחודש של התחפרות, כאשר
נוצר מחסור חמור בסיגריות אצל שני הצדדים, באחת מהפסקות האש
הקצרצרות, נזרקה לפתע אבן עטופה בפתק.
לא עברו עשר דקות והאבן נזרקה בחזרה, עטופה בפתק אחר.
וכך, נוצרה לה שיגרה חדשה: מדי יום, קצת אחרי אמצעיתו, פסק
העשן להיתמר. כלי הנשק הונחו, הרוחות שוב שקטו, וצרורות
מאולתרים נזרקו משני הצדדים.
גבריאל אהב את הריח של הנשימות שלו אחרי שעישן, שריח הסיגריות
דבק במעילו הכבד. אחרי קצת זמן, הפקודות נאמרו, הרובים חזרו
לרעום, ועשן הסיגריות החל שוב מתערבב בעשן אבק השריפה.

שתי הקבוצות היו מודעות לשגרת החיים של הקבוצה השנייה, ובחלקים
מסוימים אף חלקו אותה.
תחושת אחווה מילאה את גבריאל, והוא הלך לאן שליבו הוביל אותו.
כשהתקרב לגדר הגבול סימנו לו לעצור וניפנפו לו בשתי הידיים -
הוא המשיך להתקדם,
מנפנף בידיו בחזרה, ומחייך.
פיצוץ שקט של מוקש העיף אותו הצידה. הוא ראה מסך של דם מכסה את
עולמו. בתחילה בהיר, אדום, ובתוך שניות כהה, ואז שחור.
הוא התעורר במיטת שדה בתוך אוהל מחניק כשריח של דם ואבק סבב
אותו, ולא זכר
כלום.
נבהל מהחושך, שעדיין לא הבין שיהפוך לחלק קבוע בעולמו, קם
גבריאל וברח.
הוא רץ ולא ידע לאן, נשרט ונופל, עד שמצא עצמו בתוך שדה של
כותנה פורחת.
הכותנה הרכה שביצבצה בינות לענפים היבשים, החומים, נעמה לידיו
והוא החזיק בה בכל כוחו, כבפיסת מציאות יחידה בעולם שהלך לו
לאיבוד.
הוא התיישב בייאוש במקומו, ככה, באמצע השדה.
למחרת עברה כרכרה על יד השדה, אספה אותו אליה, והוא עלה, עייף,
שותק, נותן לגורל להוביל אותו.
הם הורידו אותו בעיר גדולה והומה, והוא חיכה ללילה כדי להתחיל
ללכת, מכיוון שפחד לזוז. כמות האנשים שעברו לידו בזמזום מתמיד
הקפיאה את רגליו.
וכך ניצב, עיוור, ללא עבר, תלוש, וחיכה, וחיכה.

בשתיקה ארוכה מצא דרכו לאכסניה קטנה בעלת חצר פנימית.
הוא נרגע מהשקט, מרשרוש הרוח בעלים שבגן, נשימת כדור הארץ.
בעלת המקום ראתה אותו, ריחמה עליו, ואספה אותו אליה. היא נתנה
לו חדר, בגדים, והבטיחה לו ארוחה אחת מלאה בכל יום. והוא הביט
בה בעיניו העיוורות, ידיו רעדו וליבו גאה. כשפתח את פיו להודות
לה, אחרי שבוע שלא דיבר בו, פרץ בבכי נוראי.
הוא התיישב על המיטה שהרגיש כשנכנס לחדר, נפל עם פלג גופו
העליון לתוכה, והתייפח.

גבר ואישה הולכים ברחוב זה מול זו, בערים שונות, בארצות שונות,
ביבשות אחרות.
שניהם מרגישים משב רוח קל כשהם חולפים אחד על פני השני. האישה
מריחה את ריח הסיגריות הטבוע במעיל החום של הגבר. הגבר מריח את
שערה.
שניהם מסתובבים אחרי כמה צעדים ומביטים אחד לשניה בעיניים.
אחרי שניה, אולי קצת יותר, הם מסתובבים חזרה, ממשיכים ללכת,
מחייכים.