מי שיגיד שיש לי ביטחון עצמי, טועה. אתם צריכים לראות איך אני
מתנהגת לידו: לבי פועם בחוזקה, גופי רועד. אני לא יודעת מה
להגיד לו, וכשאני מדברת איתו, המילים מתבלבלות לי. מה יש בו
שגורם לי להתנהג בצורה כזו לידו? אה... נכון. שכחתי לרגע שהוא
המושלם של השכבה, שכל הבנות דלוקות עליו ואני אחת מהן. אחת
מאותן הבנות שהוא לא מתייחס אליהן בכלל, כי יש ל את
ה"מעיינ'וש" שלו. מה הוא רואה בה שאין בי? איך הוא לא רואה
אותי, שהרי אני לומדת איתו באותה כיתה מאז היסודי. אני זאת
שבטיפשותי שלחתי לו בכיתה ה' מכתב אהבה וכל ביה"ס גילה אותו
וצחק עליי. איך הוא יכול לשכוח את זה?

טוב, אז הימים שלנו בחטיבה באים לקיצם. בעוד שבועיים תיערך
מסיבת הסיום שתפריד ביני ובינו לעד ( בגלל שאנחנו הולכים
לתיכונים אחרים... מה חשבתם? ). שנים, בהם הייתי מאוהבת בו,
ולא היה לי את האומץ לעשות משהו בנידון, מסתיימות, ולא תהיה לי
יותר ההזדמנות להגיד לו מה אני מרגישה. אז החלטתי לקחת את
העניינים לידיים. קבעתי לעצמי אולטימטום: אם אני לא אספר לו מה
שאני מרגישה עד טקס סיום הלימודים, אני אגלח את הראש. לכן, אני
אהיה חייבת לספר לו את האמת, כי אין שום סיכוי שאני אגלח את
הדבר היחיד שגורם לשאר בנות השכבה לקנא בי. אז הכנתי לי
תוכנית, בשם "מבצע שייכשל על בטוח משום שאין סיכוי שיצליח" (
בהמשך תבינו למה... ). התוכנית כללה 3 שלבים: שלב ראשון -
לעבור שינוי תדמית. כן, גורם מאוד חשוב להצלחת המבצע.
שלב שני - לגרום לו לשים לב אליי, כי אם הוא לא ישים לב אליי,
אז בשביל מה שלב א'?
שלב שלישי - לאחר שהוא ישים לב אליי, לספר לו הכל, אבל במקום
שנהיה בו לבד ( כדי שהמקרה בכיתה ה' לא יחזור על עצמו... ).
אוקי, אז כדי להוציא את השלב הראשון לפועל, החלטתי לחפש בעיתון
מודעות על טיפולי יופי, פדיקור, מניקור וכל זה. מצאתי את
המודעה הזאת:

טיפול יופי, פדיקור ומניקור בסכום מינימלי. טל:7654321-09

כן... איזה צירוף מקרים, אה? אז התקשרתי וקבעתי תור ליומיים
מהיום ( כלומר מהיום שבו קראתי את ההודעה אם לא הבנתם... ).
חיכיתי בקוצר רוח להפוך לאישה חדשה. הימים לא עברו, חלומות על
היותי נסיכה והיותו הנסיך שלי, הציפו אותי בכל לילה ולילה.
היום הגדול סוף סוף הגיע, ואני הייתי בדרכי למקום האירוע: רחוב
הדקלים 6. נכנסתי בלהט, התיישבתי על הכסא וחיכיתי לתורי. המקום
היה קטן, לא כ"כ נקי ( טוב... מלוכלך... ) והיחס של הגברת היה
גס ומלא זלזול ( חח...למדתי שתי מלים חדשות בשביל לכתוב את
זה... ). ולצערי הרבה, התוצאה יצאה בדיוק כמו שתיארתי את
המקום: קטן - כי היא סיפרה אותי יותר מדי, המעצבנת, לא כ"כ נקי
- כי הפנים שלי, אחרי טיפול הפנים, נראו כמו מקום אחרי מלחמה.
כנראה אני אלרגית לחומר שהיא השתמשה בו, ויחס גס ומזלזל - טוב
זה אני לא יודעת, פשוט נורא כעסתי אח"כ.
בדיוק כשיצאתי מהמספרה, והלכתי לכיוון מרכז העיר ( כדי לקנות
מטפחת לפנים ) פגשתי אותו. זה היה הרגע הנורא בחיי. כאן בעצם
שלב א' ושלב ב' כבר יצאו לפועל: עברתי את טיפול הפנים, ואכן
גרמתי לו לשים לב אליי. "מבצע שייכשל על בטוח משום שאין סיכוי
שיצליח" אכן נכשל. השתדלתי כמה שיותר להסתיר את פניי ממנו, אבל
כמה שניסיתי הוא בסוף שם לב אליי.

"דנה" הוא קרא לי.
( שתיקה ). ניסיתי לתעלם, כדי שיחשוב שאולי טעה בבחורה.
"היי, דנה!" הוא התקרב ומשך בכתפי.
הסתובבתי אליו  (בלי ברירה,נו... ).
"היי, עופר, מה המצב?" שאלתי כשאני מנסה להסתיר את פני עם
המטפחת שכרגע קניתי, נראיתי כמו זקנה.
"מה הקטע עם התחפושת של הזקנה היום,אה?" צחק... ( רואים...?
).
"אה... כלום. אני מתאמנת להצגה של סוף השנה, אני משחקת שם
איזושהי זקנה. אתה תראה כבר..." ( יופי של הצלה, אה? ) "מה אתה
עושה כאן, אגב?"
"אני.. .אממ... טוב אני די מתבייש להגיד את זה, אבל... אני
צריך לקנות איזושהי משחה לסבתא שלי, משהו לעור. אולי תוכלי
לעזור לי? אני די מתבייש לשאול את המוכרת, שלא תחשוב שזה
בשבילי או משהו..."
אוקי, דבר ראשון... הוא יפה, אבל טיפש! למה היא תחשוב שזה
בשבילו, מה הקטע? דבר שני, הוא לקח את הקטע של הסבתא רציני
מידי... אני משחקת סבתא. רק משחקת. לא יותר...
אז אני בטוב לבי ( וברור, כדי להתקרב אליו קצת ) עזרתי לו.
בעצם לא ממש כי הרצון הטוב לא גבר על השלומיאליות שלי, ובצעד
הראשון שלי הפלתי מדף שלם של מברשות שיניים ( כן, זו מין חנות
שכזאת... גם מברשות שיניים, גם מטפחות וגם בית מרקחת ), ובתוך
2 שניות המוכרת זרקה אותנו מהחנות. כנראה כל האזור מלא במוכרות
לא נחמדות, צריך לטהר אותו...
בצחוק לא פוסק, תוך כדי ריצה מהחנות, הגענו לגן השעשועים סמוך
לבית הספר היסודי בו למדנו יחד. השעה הייתה 8 בערב, עדיין היה
אור בחוץ. העלנו זיכרונות על ימי ביה"ס, על המורות המעצבנות,
על השרת המשעשע...  הזמן רץ, ולפני ששמתי לב הוא השעה הייתה
עשר בלילה, והייתי צריכה לחזור הביתה. היה שקט לכמה דקות,
שנינו התנדנדנו, ושקענו במחשבות. ולפני ששמתי לב הוא אמר: "אני
מצטער אם הייתי קשוח אלייך כל השנים האלה" בקול שקט, כדי לא
להפיג את הדממה, "את נראית לי אחלה ילדה, וזה לא היה מגיע לך".
לא האמנתי ששמעתי מלים אלו יוצאות מפיו. צבטתי את עצמי שוב
ושוב כדי להיות בטוחה שזה אמיתי. "אני מקווה שתסלחי לי, וכדי
שתאמיני לי, אני מזמין אותך לבוא איתנו, לאחר הטקס. כל החבר'ה
עושים על האש אצלי בבית. בואי, יהיה כיף."
"אתה לא חושב שמעיין צריכה לדעת מזה קודם?" שאלתי בפחד, בתקווה
שלא יגיד שהוא באמת צריך לדבר איתה קודם, ושאולי כל העניין
יתבטל.
"לא... אל תדאגי. אני ומעיין כבר לא ביחד. לא הסתדר. וחוץ מזה,
אני לא חושב שהייתי צריך לבקש את אישורה." אמר בלב שלם.
"אוקי... הצעת לי כ"כ יפה שאני לא יכולה לסרב..." אמרתי לו,
והתפללתי שעד אז מצב הפנים שלי ישתפר ( אולי המשחה שהוא היה
צריך לקנות לסבתא שלו תעזור לי... זה משמיים! ). נפרדנו
בידידות, וכל אחד חזר לביתו. זה היה היום המאושר בחיי ( ולא
הנורא בחיי, כמו שאמרתי קודם ).

-סוף-

חח... מה חשבתם שאני לא אספר לכם מה קרה עם האולטימטום? אז
ככה: עד מסיבת הסיום היו שבועיים נכון? אז בשבועיים האלו
נפגשנו כל יום, דיברנו, צחקנו. התקרבנו לאט לאט, ואכן לפני טקס
הסיום, הצהרתי על אהבתי. היה מגניב... כי גם הוא הרגיש כמוני
אז הכל הלך טוב, ולא הייתי צריכה לגלח את הראש... ( מזל! ).
אז זהו... מקווה שנהניתם...
עכשיו :
-סוף-