כשראיתי אותו לראשונה, היה מבט מזלזל ומתנשא נסוך על פניו.
הוא צעד בביטחון, ראשו וכתפיו זקופות וסקר מרום גובהו את דמותי
במבט חד ובוחן, מודע בבהירות לשדי, קומתי הנמוכה וגזרתי הנשית.
אני הבטתי בו בשתיקה, ולאט לאט התקרבתי אליו, גבי זקוף בגאווה
על אף יהירותו, מוכנה לכל, אף לזלזול מבטל. הוא עמד מולי, גופו
הנאה דרוך וזקף גבה, תוהה מה עודי עושה כאן, מביטה בו בביטחון,
מדוע איני בורחת או נופלת לקראתו, כפי שודאי עשו השאר. הקפנו
זה את זה כמתמודדים בתחרות אגרוף.
את אישה, הוא אמר לי בראותו אותי מקמצת אגרופים וחושפת
שיניים בזעם, מנסח את דבריו ברהיטות ראויה להערצה. לעולם לא
תוכלי להביס אותי. את חלשה מדי, ואלפי שנות היסטוריה אנושית
משמשות עדות מוחצת נגדך.
חייכתי וגייסתי לתוכי את כל שלוות הנפש הגלומה בתוכי.
יתכן, אמרתי בקלילות. ויתכן שלא.
בלי לחכות ולו רגע אחד, הסתערתי, ושלחתי את רגלי בבעיטה בזווית
מושלמת אל סנטרו החשוף. הוא הופתע ונהדף לאחור, מוחה את טיפות
הדם מסנטרו.
יפה יפה, הוא חייך בכאב, גאוותו הניצחת אינה נשברת. טוב
למדי בשביל מתחילה.
כעבור שניה הוא היה לידי, כורך את רגלו סביב רגלי, אוחז בכתפי
בחוזקה ומנסה להפיל אותי ארצה. נאנקתי מכאב, אך במאמץ רב
הצלחתי להשתחרר מזרועותיו החסונות ושלחתי אגרוף אל בטנו. הוא
התכווץ, מביט בי בבלבול, תוהה בודאי מהיכן שאבתי את הכוח
והתקיפות, איזה גבר עומד מאחורי. חייכתי. הקרב יהיה עוד ארוך.
הוא עדיין הביט בי מלמעלה למטה.
בסוף הוא עוד ילמד על בשרו כי למדתי את כל זה לבדי.
הוא תקף שנית, ואני התגוננתי ופגעתי בו בפניו. הוא לא התייאש,
וחבט בחוזקה בבטני, דבר שכמעט הפיל אותי ארצה. אך כוחי ורצוני
עוד לא הגיעו לגבול יכולתם.
המשכתי, והוא עשה כמותי.
לא היה זה קרב קל. הוא היה יריב ראוי, אולי אפילו ראוי מדי.
הוא היה חזק, מאומן ומתוחכם, סגנונו מושלם, אך יהירותו הרבה
הייתה בעוכריו. הוא לא האמין שאיש, במיוחד לא אישה חלשה כמותי,
מסוגל לגבור עליו.
אני הייתי יריבה ראויה יותר מכפי שהוא ציפה. יכולתי לחזות מראש
את מהלכיו ולסכל אותם, ופגיעותיי היו מדויקות, היישר אל נקודות
התורפה הרגישות ביותר שלו. השתמשתי בשיני, בציפורניי ובעקביי
החדים ככלי עזר כנגד גופו הגבוה והחסון יותר ותגובותיו
המהירות. ככל שהקרב המשיך והפך תקיף יותר ואינטנסיבי יותר
חזיתי במבטו משתנה.
הגאווה והזלזול ששכנו בו קודם בביטחון הוחלפו עתה בהשפלה
וההערכה.
עתה הוא ידע כי אני חזקה.
לבסוף, כשגופו התמלא בחבורות ובפצעים מדממים, דרכתי את גופי
הכואב אך השלם ובעטתי בעיטה חלקה וחדה באזור הרגיש שבין רגליו.
הוא נפל ארצה, נאנק ומתעוות מכאבים, וכרך את ידיו סביב חלציו.
הבטתי בו בתחושת ניצחון מתוקה שרוע, מושפל ומובס, על הקרקע.
זה היה בדיוק כפי שרציתי שזה יהיה.
כעבור רגע הוא הביט בי, עיניו אדומות.
ניצחת אותי, אישה, הוא גנח. אני מובס, גמור, על הקרשים.
הוא הוסיף להביט בי, ואני הבטתי בו, ושנינו חשבתי על אותו דבר
בדיוק.
ידעתי, שגם אם הוא היה גאה מכדי להודות בכך, בדקות ספורות אלו
הצלחתי לשנות, אפילו אם במעט, דעות שהושרשו באלפי שעות
היסטוריה אנושית.
אך אז הוא ניצל את רגע הניצחון שלי והכשיל אותי ברגלו, מפיל
אותי ארצה. ניסיתי בכוח להתרומם, אך גופו עצר בעדי, מנצל את כל
הכוח שעוד נותר לו בכדי למנוע ממני לקום שנית, להביט עליו
מלמעלה באותה הבעת זלזול שקודם לכן הופיעה על פניו.
ניסיתי זמן מה לקום. כעבור דקות אחדות הפכו ניסיונותיו מגושמים
ומסורבלים יותר, אך כך גם ניסיונותיי. אך שלא כמותו, לא היה זה
משום שתש כוחי. פשוט לא רציתי לקום. העדפתי להישאר שם, לצדו.
לבסוף הפכו אנקות הכאב שלנו לצחוק, בתחילה מגומגם אך לאחר מכן
חופשי ומשוחרר. לבסוף צנחנו אל הקרקע, צוחקים ומותשים, זה לצד
זה. נשימותיו הכבדות הרגיעו אותי, השכיחו ממני את הקרב.
דיברנו, זמן רב, על כל דבר בעולם, חוץ ממלחמה.
לבסוף חום גופו והריח הרענן שבקע משיערו הכניעו אותי. התקרבתי
אליו והנחתי את ראשי על כתפו. ראיתי שיש כאן הזדמנות שיש
לנצלה. גופי היה קר, קר מזה זמן רב, והזדקקתי נואשות לחום.
ואת זה יכולתי לקבל ממנו.
הוא כרך את זרועו סביבי, ואני נרעדתי, חשה באלפי זרמים חמים
בוערים במקומות שונים בגופי. קרבתי אליו יותר, נצמדת אליו
באותה תקיפות שבעזרתה הבסתי אותו רק שעה קלה לפני כן, כמו היה
זה צורך, צורך שהדחקתי זמן רב מדי. חולשתי היחידה.
הוא לחש דברים משעשעים באזני, ואני צחקתי. נשימתו התייצבה יותר
והוא נרגע, והוסיף לדבר רק בכדי למנוע ממני לשקוע ולהירדם.
לרגע אחד הוא הביט בי, קטנה וכנועה לכאורה בזרועותיו ואמר,
הזלזול חוזר לקולו: קודם היית חזקה.
התרוממתי מעליו והבטתי בחדות אל תוך עיניו. אני עדיין חזקה,
לחשתי, חשה בנשימתו המדגדגת את פני. רק עתה האינטרסים שלי
דוחקים בי לא להראות זאת. נגמר הקרב, ואיני רוצה להלחם עוד.
לפחות לא עכשיו.
הוא שתק, ורק נותר לצדי. הוא ידע שאני צודקת, וגם הוא עייף
ממלחמה.
יהיה לנו מספיק זמן בשביל זה, כל החיים.
אפילו שלא נראה זה את זה יותר לעולם.
השעות עברו, מהר מדי. רציתי להישאר שם לצדו, גופי הקר שוקע
בחמימות גופו, לנצח. הייתה זו תחושה מופלאה, משכרת, חדשה. כמעט
כמו הניצחון.
אך למרות זאת, אפילו כשאצבעותיו ציירו בעדינות מעגלים על גב
ידי, ידעתי בבירור דבר אחד.
הוא היה עדיין היריב, עדיין האויב. הוא היה מסוכן, הרגשתי זאת
ולו רק בנשימותיו ובצליל קולו, וזלזולו ויהירותו לא ייעלמו
לעד. לעולם אני אאלץ להיאבק, להלחם, כדי שמבט ההשפלה וההערכה
יוותר בעיניו. אסור לי חלילה להירדם, לשקוע בזרועותיו ובטח שלא
לסמוך עליו או על הערכתו, אפילו לא באלפית האחוז. הוא לעולם
ינסה להשפיל אותי, גם כשאהיה לצדו, יאמר כי בשל היותי אישה
איני יכולה להגיע ליכולתו. ותפקידי הוא להיאבק, לפעול, להגיע
להישגים, להראות לעולם כולו שאני טובה יותר, שאני מסוגלת, שאני
אשנה את העולם כפי שהוא לא יצליח לעשות לעולם.
לא, לא הוא. הרי אני לא אראה אותו יותר לעולם. האחרים. אלה
שיבואו אחריו.
הקרב הסתיים, אך המלחמה תימשך עוד שנים רבות, עד שניפול
תשושים, שדודים, נאחז זה ביד זה ונחכה לנשימה האחרונה. ואז
נהיה סוף סוף שווים.
חייכתי כשחשבתי על כך.
נותרנו זה לצד זה, מדברים עתה מילים ספורות בלבד, נהנים מן
השקט, שלא יימשך עוד זמן רב. עצמתי את עיני והתמכרתי לאותם
רגעים קסומים, ברי חלוף.
לבסוף נשמעה דפיקה בדלת. אלה היו החיים שלי. הם דחקו בי,
קוראים לי לבוא החוצה, מציעים לי עולם שלם של מעשים, חלומות
וחוויות.
התעלמתי מהם. כל אשר רציתי היה להישאר כך לנצח.
הם דפקו עוד פעם, בתקיפות רבה יותר, ועוד פעם אחת.
לא יכולתי להתעלם מהם עוד. הם היו כל אשר לי, כל אשר התווה את
מהותי.
החיים שלי קראו לי, והם לא היו לצדו.
קמתי באיטיות, מניחה לשאריות החמימות של מגעו להתנער מעל
גופי.
קמתי והלכתי, מותירה את היריב שלי לבדו.