מחר, מחר אני אהיה בת 17 חשבתי לעצמי, ישבתי ליד החלון משקיפה
על האנשים שעוברים ומנסים למצוא מסתור מהגשם שהחל לטפטף, ישבתי
וחשבתי על החיים האומללים שלי... השעה הייתה 18.30בערב, ישבתי
ליד החלון בוהה בשמיים שקועה במחשבות, הגשם שהחל לטפטף גרם
לדמעות לרדת על לחיי, חשבתי עליו, על שי באותה דרך מסתורית
שנפגשנו ככה גם נפרדנו הפרידה לא היתה משהו מוחשי, לכן לא ממש
האמנתי שזה נגמר, העדפתי לחשוב שזה עדיין לא סופי, העדפתי
לחלום שאני הייתי חשובה לו באותה מידה שהוא היה ועדיין חשוב
לי. הדמעות כבר הפכו לבכי ואני והשמיים בכינו ביחד, לרגע חשבתי
שהשמיים משתתפים בכאבי כאילו רק הם מבינים אותי.
הגשם הפסיק נשבה רק רוח שקטה והשכנה ממול הורידה במהירות את
הכביסה, עברה בי צמרמורת, הקור חדר לעצמותיי אבל בכל זאת
המשכתי לשבת ליד החלון. עברו כבר כמעט שלושה חודשים מהפעם
האחרונה שראיתי אותו, אבל אני זוכרת את זה כאילו שזה היה
אתמול, אחרי השבוע שעברנו ביחד הייתי בטוחה שזה ייגמר אחרת, או
יותר נכון להגיד שרציתי שזה ייגמר אחרת, שי ואני עבדנו ביחד
במשך שבוע וחצי, מידידים הפכנו ליותר, תמיד הוא אמר שאני
מיוחדת בשבילו, והיה מספר לי הכל הוא נתן לי להרגיש שאני
מושלמת, הוא נתן לי להרגיש כל כך מיוחדת... אני יודעת שבאותו
שבוע בלבו הייתה את אותה תחושה מיוחדת, שאצלי בעצם עדיין
קיימת...
"מיכל..." שמעתי את אימא שלי קוראת... "שוב את בחלון? תכנסי
עוד תחטפי דלקת ראות... אנחנו מזמינים פיצה את רוצה...?" צעקתי
לה שלא וחזרתי לשבת ליד החלון הדמעות לא הפסיקו לרדת הרגשתי כל
כך רע...
השעה היתה כבר 19.15 והשמים התמלאו בעננים שחורים סגרתי את
החלון ושכבתי על המיטה מסתכלת על התקרה "אוף שי אם היית כאן
עכשיו..." אמרתי לעצמי, שמעתי צלצול בפעמון ידעתי שזה השליח של
הפיצה ולרגע קצת התחרטתי שאמרתי לא, לא היה מזיק לי לאכול פיצה
לשפר את המצב רוח. נעמדתי וניגבתי את הדמעות ויצאתי מהחדר,
השליח כבר הלך, וכולם ישבו סביב השולחן וחיכו שאבא ישים לכל
אחד בצלחת, יש לי שני אחים קטנים: אחד בן 4.5 שמו איתי והשני
בן 6 קוראים לו אמיר, יש לי גם אח גדול שקוראים לו ברק בן 29
הוא לא גר בבית, הוא נשוי.
"הזמנתי לך עם זיתים כמו שאת אוהבת היתה לי הרגשה שתתחרטי"
אמרה אימא, חייכתי אליה חיוך מאולץ וישבתי ליד איתי, פתאום עבר
לי כבר החשק לפיצה וסתם שיחקתי עם הפיצה כשלבסוף אבא אמר "מחר
יום הולדת מתוקה, למה את כל כך בדיכאון?" לא יכולתי להגיד לו
שבגלל שעברו כבר כמעט שלושה חודשים מאז שראיתי את שי, ושאחרי
אותו יום כבר אין לי חשק לכלום, אז עניתי "אני עייפה יש לנו
הרבה לחץ עכשיו בתקופת המבחנים אני חושבת שאני באמת אלך
לישון..." אמרתי וקמתי ממקומי, אמיר אמר בלגלוג "מה מיכל את
הולכת לישון לפנינו...?" הוא התחיל לצחוק ואיתי הצטרף בצחוק
מתגלגל, מה שהביא חיוך על פני. נישקתי את אמיר ואיתי נשיקת
לילה טוב ונפנפתי לאבא ואימא שעמדו במטבח...
נכנסתי לחדר ונעלתי את הדלת נשכבתי על המיטה ועצמתי את העיניים
הרגשתי כל כך רע וידעתי שמי שבאמת ישפר את מצב רוחי יהיה נדב,
הידיד הכי טוב שלי בעולם, שלו אני מספרת הכל, הרמתי את הטלפון
וחייגתי אל נדב, אימא שלו ענתה, "שלום נדב נמצא?" שאלתי
"נ-ד-ב" שמעתי אותה צועקת בקולי קולות... "הלו...?" שמעתי את
קולו של נדב, למשמע קולו של נדב התחלתי לבכות "הי..." אמרתי
בקול שקט ומאופק "מיכלוש' מה קרה לך? למה את בוכה..." אמר בלי
לחכות לתשובה "בגלל שי...?" למשמע שמו של שי הדמעות שוב החלו
לרדת "מיכל חכי אני עוד 10 דק' אצלך" ניתקנו, נדב גר דיי קרוב
אלי משהו כמו 3 בנינים.
הסיפור ביני לבין שי הוא דיי פשוט, הוא גדול ואני קטנה,
נפגשנו, נדלקנו, ונפרדנו, ואני עם כאב גדול בלב. זה בעצם כל
הסיפור, והיום שעבר כבר 3 חודשים לא שכחתי ממנו להפך הוא כל
הזמן במחשבות שלי.
אני לא אשכח את הרגע שנפרדנו הכל נאמר ברמיזות ובאותו רגע שאמר
"אני יודע" הוא בעצם סיכם את הכל, במשך אותם 3 חודשים קצת
שכחתי ממנו ניסיתי להתרכז בלימודים וקצת ליהנות מהחיים, אבל
בזמן האחרון הוא כל הזמן בראשי. פתאום אני נזכרת בריח שלו
בשביל של הבושם שהיה מותיר אחריו - הבושם שכל כך אהבתי,
והמחשבה אם הוא גם חושב עלי, כל הזמן חלפה בראשי. ניסיתי
להיזכר מה בו כל כך משך אותי והשאיר כזה חותם גדול בלבי, אבל
כשאני נזכרת בו הוא נראה בצורה כל כך מושלמת במוחי.
נדב ידע הכל, מהרגע שנפגשו עיניי בעיניו ועד הפרידה הקשה. הקשר
ביני לבין שי לא היה מוחשי הוא הרגיש אני הרגשתי וזה הספיק
לשנינו, אבל הגיל גבר על הכל, ההפרש היה גדול מידי, יותר מידי
מכשולים ואני שנפרדנו נקרעתי מבפנים. נדב היה איתי בכל התהליך,
ולכן באותה שנייה הוא הבין הכל במילה אחת...
אחרי 10 דק' שמעתי דפיקות על הדלת בחדר שלי קמתי מהמיטה ופתחתי
את הדלת, הוא נכנס הוריד את המעיל ונתן לי חיבוק הרגשתי את חום
גופו תחת החולצה השחורה שלבש והדמעות כבר ירדו לבד... נדב הוא
בערך 180 עיניים ירוקות יש לו שיער חום קוצים.
ישבנו על המיטה "נו... מה קרה לך עכשיו? את אמורה לשמוח מחר יש
לך יום הולדת..." הוא חייך חיוך גדול שגרם לי לחייך גם "אני לא
יודעת נדב, שי לא יוצא לי מהראש ובמיוחד עכשיו התקופה שהכי
רציתי שיהיה לידי ביום הולדת שלי ואין לי אפילו את המספר שלו
ואני לא יודעת הוא נעלם לי ואני כל כך מבולבלת" אמרתי בנשימה
אחת, נדב הסתכל עלי לוודאות שסיימתי "די את חייבת לשכוח ממנו,
את לא מבינה שגם אם הוא רוצה הוא לא יכול להיות אתך בקשר? את
קטנה והוא גדול, מיכל יש הרבה דגים בים תפסיקי להיות כל כך
שלילית לחיים, עצוב לי לראות אותך עצובה. את יודעת כמה איכפת
לי ממך ושאני אעשה הכל בשבילך, אבל באמת שדי את חייבת לשכוח
ממנו ואני אעזור לך..." הוא הסתכל עלי וחייך "מה את אומרת...?"
שאל, "אתה יודע מה? אתה צודק אני מוכנה לנסות..." אמרתי למרות
שבתוכי ידעתי שזה לא ילך, אבל אני רוצה לנסות אחרי הכל שי באמת
צריך לצאת לי מהראש, "יופי אז קבענו... מחר אני ואת הולכים
לבית קפה גם לחגוג יום הולדת וגם לתת למחשבות הפוגה" חייכתי
אליו וחשבתי לעצמי שכמה טוב שיש לי את נדב הוא ממש מלאך,
המשכנו לדבר סתם על שטיות משהו כמו חצי שעה אחר כך ליוויתי
אותו לדלת הוא הלך ואני שכבתי על המיטה פתאום הרעיון לשכוח משי
נראה לי הרעיון כי טוב שיש, הייתי כל כך עייפה ותוך כמה שניות
נרדמתי.
יום חמישי הגיע, יום ההולדת שלי הגיע אבל ההרגשה שלי היתה על
הפנים, הרגשתי שבכל רגע אני אתחיל לבכות, הכי פחדתי בכל המצב
שנוצר עם שי זה שהוא שכח אותי והמשיך בחייו, לא יודעת למה זה
מפריע לי הרי בכל מקרה ביני לבינו כבר לא יקרה כלום, אז למה
אני לא רוצה שהוא ימשיך בחייו?
קמתי מהמיטה והמחשבות לא עזבו אותי, לא יודעת למה פתאום כל
ההרגשה הרעה הזו תקפה אותי. לפני שבועיים לא חשבתי עליו כמעט,
רק לקראת השבוע הזה הוא לא יוצא לי מהראש...
יצאתי מהחדר לכיוון האמבטיה ומהחדר הסמוך קפצו עלי איתי ואמיר
הם התחילו לשיר לי יום הולדת שמח ומלאו אותי בנשיקות, ואימא
ואבא עמדו מאחוריהם עם עוגה שעליה 17 נרות "תבקשי משאלה ותכבי
את הנרות" צעק איתי. ישבנו כולנו ליד השולחן במטבח, עצמתי את
העיניים וביקשתי משאלה "הלוואי שהכל יסתדר עם שי ושכל מה שיקרה
אני אקבל לטובה..." אמרתי בשקט וכיביתי את הנרות, ובראשי
החמאתי לעצמי על הבקשה שלי, שהעידה על בגרות, אבא חתך את העוגה
ואימא הכינה קפה ושוקו.
הגעתי לבית ספר ובכניסה חיכו לי נדב ליאת וטל עם בלונים ושקיות
עם מתנות, כשהם הבחינו בי הם רצו לכיווני וקפצו עלי עם שירים
של יום הולדת, טל וליאת הן חברות טובות שלי עוד מהגן, לאחר שהן
התרחקו טיפונת התקרב אלי נדב ואמר "מזל טוב מתוקה, הרבה אושר
בריאות והצלחה ואני מאוד מקווה שתשכחי משי, ואל תחשבי ששכחתי
את ההבטחה שלך להיום...!" חייכתי אליו ואמרתי "לא שכחתי, להפך
עם הזמן אני יותר ויותר משתכנעת שזה הדבר הנכון לעשות..."
נכנסו לבית ספר השיעור התחיל...
הצלצול נשמע ברקע קמתי ממקומי ולא האמנתי שכל כך מהר נגמר
היום, נדב התקדם לכיווני ושם את ידו בידי ואמר "בואי נערת יום
הולדת..." הוא חייך אלי והתקדמנו לעבר התחנה. הזמן עבר כל כך
מהר מאוד נהנתי להיות עם נדב, ישבנו בבית קפה פינתי והתבודדנו
מהעולם, והוא דיבר איתי על הכל חוץ משי. נדב הוא ילד פשוט מלאך
ומי שתזכה בו תהיה פשוט מאושרת חשבתי לעצמי כשהלך לשירותים,
כשחזר השעה הייתה כבר 18.30 והבטחתי להורים שלי שאני אחזור
ולכן אמרתי לו שאנחנו חייבים לזוז. אבל לפני שזזנו אמרתי לו
"נדב, באמת תודה על היום באמת שהצלחת להשכיח לי את... נו איך
קוראים לו??" צחקתי אז נדב השלים אותי ואמר "שחר...?
שלומי...?? אני זוכר משהו בש'..." התחלנו לצחוק וקמנו מהשולחן
כשלפתע הפלאפון שלי צלצל "הלו" אמרתי עוד שאני צוחקת מדבריו של
נדב "מיכל??" שמעתי את קולו של שי, התיישבתי בחזרה על הכיסא
והחיוך שהיה על פני נמחק "שי...?" שאלתי בהיסוס, ידעתי בפנים
שזה הוא, אבל הייתי צריכה לאמת את החשדות שלי, נדב ששמע את
השאלה שלי ישב לידי ועשה פרצוף חמוץ ומאוכזב "כן זה אני... מזל
טוב חמודה..." אמר, אני חושבת שהצלחתי למלמל תודה ולאחר מכן
היה שקט מוחלט, בראשי עברה רק מחשבה אחת שי התקשר אלי - אני
מדברת עם שי!! אבל לאחר דקה של שתיקה אמר "תראי מצטער... אבל
אני חייב ללכת..." הוא לא חיכה לתשובה וניתק את הטלפון. ניתקתי
את הטלפון אבל לא יכולתי לזוז הרגשתי שהרגליים שלי משותקות
והדמעות עלו בעיני והחלו לרדת על לחיי, נדב קם ממקומו והתיישב
לידי ואמר "מיכל אל תתני לו להוריד לך את המצב רוח... מה הוא
אמר לך...?" הרמתי את הראש ונדב שלח את ידו לנגב את הדמעות
שזלגו על לחיי "הוא רק אמר מזל טוב..." אמרתי כבר בחוסר כוח,
נדב קם ממקומו והושיט את ידו ואמר "בואי נלך, הליכה רגלית לא
תזיק לך..."
יצאנו מבית הקפה והתהלכנו ברחוב, אני הייתי שקועה במחשבות
ובקושי שמעתי את קולו של נדב שניסה לנחם אותי, בלי שהרגשתי
הגענו מתחת לבית שלי, נפרדתי מנדב וראיתי שיש לו מבט עצוב
ומאוכזב בעיניו ניגשתי אליו ונתתי לו נשיקה גדולה על הלחי
ואמרתי "תודה, אין לך מושג מה שעשית היום היה חשוב לי" הוא
חייך ואמר "אני ציפיתי שזה ייגמר לגמרי אחרת, אבל לא משנה
שיהיה לך יום הולדת שמח מתוקה וכבר נדבר..." הוא הסתובב והלך.
התקדמתי לכיוון חדר המדרגות אבל לא ממש התחשק לי לעלות הביתה,
הסתובבתי והתחלתי ללכת בלי כיוון, הגעתי בלי להרגיש לחוף הים,
ישבתי על סלע וכבר התחיל להחשיך, הגלים התנפצו על החוף הקשבתי
לשקט שכל כך מילא אותי בשלווה, השיחה עם שי כל הזמן חזרה
בראשי, לפתע הפלאפון שלי צלצל שוב, אותו מספר מקודם, המספר של
שי!! עניתי בחשש "מיכל" אמר שי "כן, מי זה" עניתי לא רציתי
שידע שאני כבר זוכרת בעל פי את המספר, אך הוא ענה מיד "זה
שי... תקשיבי לא התכוונתי לנתק ככה פשוט לא יודע, כמו שאומרים
נשארתי בלי מילים" הוא צחק קצת בכוח, הרגשתי שהוא מרגיש לא
נוח. שברתי את השתיקה ואמרתי "זה בסדר" אבל גם לי לא היה מה
להגיד, בכל המצבים שהייתי רואה את עצמי מדברת איתו תמיד היה לי
מה להגיד, ותמיד זה היה נראה לי הדברים האידיאלים להגיד. אבל
בכל מקרה באותו רגע שתקתי נהנתי לשמוע את נשימותיו, שום נושא
לא נראה לי רלוונטי לאותה שיחה, פשוט נהנתי מעצם המחשבה שאני
מדברת עם שי, אותו אחד שחודשים התפללתי שהוא ייצור איתי קשר.
"איפה את...?" שאל בהיסוס "על חוף הים" עניתי את האמת, חשבתי
שבאותו רגע להגיד שאני באיזה מסיבה מפוצצת חוגגת יום הולדת לא
בדיוק נשמע לי הדבר הנכון לעשות, חשבתי לעצמי שאולי זה ימחיש
לו עד כמה השיחה איתו ערערה אותי... "את לבד?" שאל כדרך אגב,
כנראה פחד שהוא חודר לפרטיות שלי "כן" עניתי לו וחשתי שהוקל
לו.
"אז מאיפה יש לך את המספר?" שאלתי "א..." אמר ולא מצא תשובה
"זה לא חשוב, העיקר שיש לי..." ושוב הייתה שתיקה לרגע פחדתי
שהוא ינתק לי כמו מקודם אז מהר חיפשתי נושא לשיחה ואמרתי "איפה
אתה?" הוא שתק אבל לבסוף אמר "בדרך לחוף הים..." לרגע הרגשתי
כאילו הלב שלי הפסיק לפעום, קמתי מהסלע שישבתי וניסיתי לנקות
את האיפור שנמרח מהדמעות "מה...??" שאלתי "אני חייב לראות אותך
אני חייב לדבר איתך זה לא יכול להמשיך ככה..." הוא בא להמשיך
אבל הרגשתי שהוא עוצר את עצמו ואמר "תראי אני אדבר איתך כשאני
אגיע. איפה אנחנו נקבע?" לא ממש האמנתי שזה באמת קורה והמילים
נעלמו, לא הצלחתי לדבר כנראה מרוב התרגשות, אבל הוא הבין את זה
אחרת ואחרי כמה שניות אמר "אבל אם את לא רוצה..." עצרתי אותו
ואמרתי "אני רוצה, אני מחכה לזה מהיום שנפרדנו, אני אחכה לך
בבנין הנטוש שליד חוף הים" אמרתי בנשימה אחת מחשש שינתק "יופי,
לרגע הפחדת אותי" אמר.
אני לא יודעת כמה זמן עבר מאותו רגע שניתקנו עד לרגע שראיתי את
דמותו מתקרבת לבית הנטוש, קמתי מהסלע שישבתי עליו ונעמדתי,
הרגשתי שהלב שלי פועם בחוזקה, ככל שהדמות התקרבה זיהיתי אותו
יותר, את המבנה שלו, ואת ההליכה שלו ופתאום הציף אותי גל של
זיכרונות, "מיכל" שמעתי את קולו אבל לא ידעתי מה אני אמורה
להגיד, הוא התקרב עוד ועוד, עד שניגש וחיבק אותי חזק הרגשתי את
חום גופו עובר לגופי, נדף ממנו הריח של הבושם שכל כך אהבתי,
ואני לא יודעת למה אבל התחלתי לבכות הוא התרחק ממני טיפה והיה
נראה כל כך חסר ישע, הוא בא להושיט את ידו לנגב את הדמעות אבל
משום מה התרחק, אולי פחד מהתגובה שלי ואמר "אני מצטער לא
התכוונתי לגרום לך לבכות..." הסתכלתי עליו, על העיניים הירוקות
שבאותו רגע בהקו, ולא ידעתי אם זה משמחה או מעצב "לא גרמת, אני
שמחה שאתה פה" אמרתי לבסוף, הוא התקדם צעד קדימה ואמר "בואי
נתקדם יש לנו על הרבה לדבר" התחלנו לצעוד אבל בדקות הראשונות
היה שקט, לא אני דיברתי ולא הוא, אני לא יודעת מה איתו אבל אני
נהנתי רק מללכת איתו לדעת שזה לא חלום "תראי..." הוא אמר לאחר
כמה דקות  של שתיקה "קודם כל אני חושב שאני חייב להגיד
שהתגעגעתי אליך" הוא עצר נשם נשימה ארוכה והמשיך "אל הרעש שאת
עושה, לריח שלך, אליך בכלליות. והייתי חייב לראות אותך... זה
לא יכול להמשיך ככה, אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך" הוא
הסתכל עלי לראות מה התגובה שלי, אני לעומתו נמצאת במצב של הלם
טוטאלי, לא מאמינה שהשיחה הזו מתקיימת באמת... הוא כנראה ראה
שאני לא מגיבה והמשיך " מיכל, אני מרגיש שאני התאהבתי בך...
למרות שאני לא מכיר אותך לעומק כמו שהייתי רוצה ושאנחנו
בגילאים שונים..." הדברים שאמר נגעו בלבי אבל זה שהזכיר את
ההפרש גילאים בנינו 9 שנים, המחיש לי שגם הוא חושב על זה שגם
לו זה בעיקרון מפריע. אך הוא המשיך "תראי, במשך כל ה-3 חודשים
האלה החלטתי שאני שוכח ממך וממשיך הלאה, במוח שלי אני יודע
שהפרש הגילים בינינו גדול ואת לא בשבילי..." הוא המשיך לדבר
אבל הדברים האלה פגעו בי והפסקתי להקשיב לו, המילים שהפרש
הגילים בינינו גדול ואת לא בשבילי, חזרו שוב ושוב בראשי, ופגעו
בי פעם אחר פעם... אני חושבת שעצם המחשבה שהוא צודק פגעה בי
יותר מהכל, ורק אז הבנתי שהסיפור של סינדרלה לא יקרה הפעם, אין
שום דרך שזה יסתדר. "את מקשיבה...??" שמעתי את קולו לפתע "מה
אמרת...??" שאלתי בשקט, הוא הסתכל עלי וחש שקרה משהו ואמר "מה
קרה לך?" נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי "תראה שי אני רוצה שתקשיב
לי ואני מקווה שתבין אותי" נשמתי שוב נשימה ארוכה ואמרתי "כל
אותם שלושה חודשים אתה לא יודע כמה התגעגעתי אליך, כל דבר
הזכיר לי אותך היה לי קשה להתרכז, התבודדתי מהעולם וחיכיתי
לרגע שבאמת אני אפגוש אותך, ואז אני אגיד לך איך אני מרגישה
ומשם זה היסטוריה של הנסיך והנסיכה, אבל עכשיו שאני רואה שהפרש
הגילאים לא הגיוני גם בעיניך, אני מבינה שזה לא היה רק בראש
שלי, ובאמת קיוויתי שאולי זה רק בראש שלי, חשבתי שכמו באגדות
הכל יסתדר ושבסוף אתה תבוא על הסוס הלבן... חשבתי שאתה תעשה
שהכל יסתדר... אני חושבת שאני אוהבת אותך יותר מידי, ובגלל זה
הרגשתי שאתה אוהב אותי באותה מידה" הוא עצר אותי ואמר "אם לא
יותר" המילים האלה בלבלו אותי מאוד, לרגע שכחתי מה רציתי
להגיד, הוא התקרב ולאט לאט שפתיו נגעו בשפתי, הרגשתי את נשימתו
החמה, "לא" ניסיתי למלמל... אבל הוא לא הקשיב לי הוא כנראה לא
שמע אותי, נקרעתי מבפנים מצד אחד רציתי שזה יקרה שהוא ינשק
אותי, אבל מצד שני ידעתי שזה לא יכול להיות, שזה סתם יפגע בי
יותר בעתיד, ועדיף שאני אפגע עכשיו, לפני שאני אכנס לתוך
המערבולת הזאת, ויהיה יותר מידי מאוחר, הרגשתי שאני חייבת
להפסיק את זה עכשיו. התרחקתי משפתיו, הסתובבתי ועמדתי עם הגב
אליו, לא רציתי שיראה את הדמעות ואת הכאב שבעיני ואמרתי "לא,
שי לא, אתה לא מבין שאתה גדול מידי?? אתה לא מבין שאתה פוגע בי
עוד ועוד??" הרגשתי שאני כבר צועקת "כואב לי כל כך בנשמה, כי
אני יודעת שזה לא אמיתי ואני יודעת שזה בחיים לא יקרה, ולא
יהיה אמיתי בשבילך כמו שזה אמיתי בשבילי, שנבין שזה לא יכול
לקרות, שכל העולם יעמוד נגדנו, אתה תמשיך הלאה בחיים ואני
יתפרק מבפנים" עכשיו כבר דיברתי יותר בשקט ואמרתי "כל הסיפור
הזה הורס אותי מבפנים, התדרדרתי בלימודים, אני כבר לא אותה
ילדה ואני לא יודעת מה הפיתרון..." התיישבתי על החול כמו עלה
שנפל מהרוח, הרגשתי שאני נשברת מבפנים, הורדתי את הראש לבין
הרגלים ובכיתי שמעתי את קולו של שי אומר "מותר לי לדבר
עכשיו??" הוא לא חיכה לתשובה ואמר "אני מאוד מצטער שאת חושבת
ככה, אבל רק שתדעי שעכשיו את זו שהורסת אותי מבפנים, את זו
שמנפצת את החלום, את זו שלא נותנת לאהבה שלנו לחדור לתוך
המציאות..." שמעתי אותו מתחיל להתקדם אבל לא היה לי את האומץ
להרים את הראש ולעצור אותו, הדברים שאמר הדהדו בראשי, וידעתי
שאני מאשימה אותו בדברים שהוא לא אשם, וידעתי הכי מהכל שאני
פוגעת בו וזה שבר את ליבי רציתי לקום, לרוץ אליו ולחבק אותו כל
כך חזק שידע כמה אני אוהבת אותו רציתי... אבל לא העזתי...
נשארתי זרוקה על החול הרמתי את הראש והסתכלתי על הגלים שהתנפצו
שוב ושוב על החוף, הייתה רוח קרירה, והשיחה בנינו חזרה שוב
במוחי. מצד אחד שאלתי את עצמי - למה נתתי לו ללכת? אבל מצד שני
חשבתי - טוב שסיימתי עם זה עכשיו, שאני צריכה להיות גאה בעצמי
- אבל הדמעות לא הפסיקו לרדת והרגשתי יותר רע משנייה לשנייה.
קמתי מהחול והתחלתי לרוץ, רציתי לחפש אותו ולהגיד לו שאני
מצטערת על מה שאמרתי אבל לאן?? נעצרתי באמצע שום מקום וצעקתי
"ש-י-י !!! שי אני אוהבת אותך..." נפלתי על החול ולא יכולתי
להפסיק לבכות, בכל אותם שלושה חודשים לא האמנתי שאם אני אראה
אותו, ככה זה יגמר, ראיתי את זה אחרת, שזה יהיה כל כך חלומי...
אז למה?? למה עשיתי את זה?? לפתע הרגשתי יד חמה נוגעת בכתפי,
הסתובבתי וראיתי את שי, העיניים שלו היו מלאות בדמעות ויכולתי
לחוש בכאב שלו. רציתי להגיד לו כמה שאני מצטערת על כל מה
שאמרתי ושהוא לא אשם בכלום ושזה אני, אני הפחדנית, אבל מה
שיכולתי להגיד היה רק "אני מצטערת..." אני לא יודעת אם זה היה
אינסטינקט אבל הוא התיישב על החול וחיבק אותי, לא יכולתי ולא
רציתי לעזוב אותו, הרגשתי את חום גופו מחמם אותי, ופחדתי שאם
אני אעזוב אותו הוא ילך... "אל תלך..." לחשתי לו בעודי מחבקת
אותו "אני מצטערת... אני אוהבת אותך..." אמרתי בייאוש פחדתי
שפגעתי בו כל כך שהוא יעזוב אותי לבד. הוא התרחק ממני לאט עד
למצב שעיניו היו מול עיני והוא אמר "מיכלוש... לא מתאים לך
לבכות, הרי אני מכיר אותך כאחת שתמיד מחייכת..." אני לא יודעת
איך להסביר את זה אבל הדברים האלה מילאו אותי כל כך בחום, כזה
במין שלווה לא מוסברת וידעתי ששום דבר לא יכול לפגוע בנו
עכשיו. הוא הוסיף ואמר "אני אוהב אותך, ואני לא הולך לוותר
עלייך... אז תפסיקי לבכות אני אוהב אותך מחייכת..." הסתכלתי
עליו וטבעתי בתוך עיניו הירוקות שבהקו וחייכתי, נשארנו לשבת על
החול כבר היה ממש מאוחר וידעתי שההורים שלי בבית דואגים אז
התקשרתי ואמרתי שאני אאחר...
הוא ישב לידי עם החול וידו חיבקה את כתפי, הסתכלנו הפעם ביחד
על הגלים שהתנפצו על החוף, לפתע הוא אמר "לרגע שכחתי..." הוא
הוציא מהכיס קופסא קטנה שעטופה בניר עטיפה "הנה המתנה שלך"
חייכתי אליו, הוא שם בידי את המתנה ועברה בי צמרמורת נעימה,
עדין לא התרגלתי למגע עורו. פתחתי את המתנה ובתוך הקופסא הייתה
שרשרת עם תליון, התליון היה בצורת לב שאפשר היה לפתוח אותו
ולשים תמונה (של שנינו כמובן...) ומאחורה היה חרוט:
                     "מיכל אוהב אותך תמיד שי"
את השרשרת הזו אני עונדת כל הזמן זה הסמל לאהבה הגדולה
שבנינו.
זה היה יום ההולדת הכי טוב שהיה לי בחיים ואת היום הולדת הזה
אין סיכוי שאני אשכח בחיים...