[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איתן ולטמן
/
המארב הראשון שלי

זה היה המארב הראשון והאחרון שלי. זה המזל שלי בחיים. לעלות
ללבנון כשכולם מתכוננים לרדת. לא שזה הפריע לי, שמחתי להיות שם
כמה שפחות זמן. למען האמת, אין לי מושג איך לעזאזל הגעתי לשם.
מורעל ממש אף פעם לא הייתי. להפך. אפילו קצת פציפיסט. תמיד
האמנתי שבקרוב יהיה שלום. זה היה כאילו שעצמתי את העיניים
לרגע, ופתאום מצאתי את עצמי במוצב הבופור, עם מאג בידיים, הולך
להגן על מדינת ישראל. שיהיה. אני פשוט עושה מה שאומרים לי.
זה היה לילה רגיל, כלומר קר, לח ומגעיל. בתדרוך אמרו משהו על
חולייה שמנסה למלכד קו אספקה ראשי, וסיכויי התקלות גבוהים. לא
ממש הקשבתי, הייתי עסוק בלחבר שיר שביזו"ת בראש, וחיפשתי מילה
שמתחרזת עם שפשפת.
יצאנו לשטח. הלכנו שפופים, בשיירה, המ"מ ראשון, אחריו רביב,
אחריו אני, ומאחוריי עוד חיילים. מה זה משנה מי, הם כולם מתים
עכשיו. אחרי 20 דקות בערך הגענו לנקודה, ונעצרנו. דממה. אף אחד
לא זז, לא משתעל, לא נושם עד שלא ברור שאין פעילות עוינת
בסביבה. אני לא בטוח כמה זמן חיכינו שם, אבל הספקתי לחבר שני
בתים. מתקלפת, זאת המילה שחיפשתי. כשהמפקד היה בטוח ששקט, הוא
סימן לנו להתקדם. לא ממש רציתי לזוז, אבל הייתה לי ברירה? אז
זחלתי קדימה באיטיות, כמו תולעת עם נשק, מנסה לא להישרט בפנים
מענפים, ואז זה התחיל...
הדבר הראשון שאני זוכר זה השריקה. אשכרה כמו בסרטים מצויירים.
שריקה גבוהה וחדה כזאת של פצצת המרגמה קורעת את האוויר.
האינסטינקט הראשון שלי היה להסתכל למעלה, כמו ילד סקרן שרואה
זיקוקים בפעם הראשונה. וראיתי אחד. ואז עוד אחד. ועוד אחד.
הבעיה עם הזיקוקים האלה הייתה שהם נופלים עלייך. יש נהלים
ברורים למקרה כזה, (ואם הייתי יודע אותם הם בטח היו נשמעים
מאוד הגיוניים) אבל בעיקרון, כשפצצות נופלות עלייך מהשמיים,
אתה רץ לתפוס מחסה. היה מין מדף אבן לידי, ורק הייתי צריך
להתגלגל הצידה כדי להיכנס תחתיו.
בפאניקה שהתפשטה, המ"מ היה היחיד שנשאר רגוע יחסית. הוא מיד
קלט אותי, וסימן לי משהו שלא ממש הבנתי. אז פשוט חייכתי אליו
כמו אהבל ועשיתי תנועה של 'אוקיי' עם האצבעות. נראה היה שהוא
דיי כועס וחשבתי שאני הולך להידפק על זה, אבל בסוף זה היה בסדר
כי בדיוק באותו רגע נפלה עליו פצצת מרגמה. גשם של המ"מ נמרוד
ירד על שדה הקרב. רביב שהיה קרוב אליו נפגע מההדף, ואיבד יד או
רגל או משהו. ראיתי חתיכת רביב עפה לאנשהו, בזה אני בטוח.
בינתיים גם התחילו יריות בצרורות לבוא מכל כיוון. הרעש הכאיב
לי באוזניים. ראיתי את שגיא נופל, ואת מקסים רץ אחריו ונופל גם
כן. הזכירו לי את הדומינו ראלי שהיה לי כשהייתי ילד. פתאום
שמחתי שלא טרחתי להכיר את החברה האלה לעומק. מה זה היה עוזר לי
לדעת איך קוראים לחברה של זה, או בן כמה ההוא היה כשהכלב שלו
מת? אני לא פה בשביל להיות ספר ההנצחה של אף אחד. במקום זה
שמעתי דיסקמן, כשכולם החליפו סיפורי חיים במוצב.
הקרב נמשך. לא ראיתי הרבה, חוץ מהבזקי יריות. פעמיים ראיתי
דמויות לא מוכרות נפגעות, אז הנחתי שאלה מחבלים. מוזר, חשבתי
שהם יהיו יותר גדולים. אחרי שתי דקות של צפייה בקרב אני שומע
צעקה עמומה מאחוריי:
"היי! ולטמן!"
הסתכלתי אחורה. אחד מהפלוגה, חזי נדמה לי קראו לו, שכב שם,
בערך שני מטר מאחוריי. הוא הסתכל עליי במבט מבועת - פה פתוח
לרווחה ועיני עגל מזועזעות.
"מה?" אמרתי.
"אתה לא הולך להסתער?"
הסתכלתי קדימה, ואז עליו, ואז שוב קדימה, ואז שוב עליו. "לא.
יורים שם. אני יכול להיפגע."
"אבל... אבל אתה אמור להסתער!". הוא נשמע נעלב מזה שאני לא
מציית לפרוטוקול.
משכתי בכתפיי, עד כמה שהתנוחה אפשרה. "תסתער אתה. זה מסוכן."
חזי הסתכל עליי שוב במבט הזה של פרה שהולכים לשחוט אותה, ואז
קם, דפק צרחת קרב פאתטית והסתער קדימה. מייד הוא חטף צרור בבטן
ונפל. אידיוט. שלא יגיד שלא הזהרתי אותו.
ניסיתי להעריך את המצב. לא ראיתי אף חייל חי לידי, אבל שמעתי
יריות מכל כיוון אז הנחתי שחלקם עדיין חיים. אחרי מאמץ מסוים
הצלחתי להבחין ביגאל במרחק, יורה. שמחתי שהוא עדיין חי. הוא
היחיד במוצב שהצלחתי לנצח בשש בש. ירי המרגמות שנפסק בינתיים
התחיל שוב, ואחת נחתה ממש מלפני. בוץ ודשא ניתזו לי על הפנים.
יופי. כאילו לא הייתי מספיק מלוכלך גם ככה. החלטתי שאני לא
מספיק בטוח מתחת למדף שלי וחיפשתי מחסה חדש. הבחנתי בסלע ענק,
כמעט קיר טבעי, שעמד משמאלי, ולא נראה ששום אש מגיעה מאחוריו.
זה יהיה הבית החדש שלי, החלטתי. זחלתי בזהירות קדימה,
והתכוונתי להתחיל לרוץ כששמתי לב שאני עדיין סוחב את המאג. כוס
אמק, הדבר הזה היה כבד. זרקתי אותו, וכדי שאני לא אכנס לצרות
לקחתי את הנשק מאיזה גופה שהייתה קרובה אליי. נדמה לי שזה היה
שגיא. ואז, רצתי אל הסלע שלי. דפקתי את הספרינט של החיים שלי.
המרחק ביני לסלע היה בערך 70 מטר, ואני בן זונה אם עשיתי את זה
ביותר משמונה שניות. נשק, ציוד על הגב והכל. המורה לספורט
מהתיכון היה מתגאה בי.
הגעתי מתנשף ומתנשם אל מאחורי הסלע, נדבקתי עם הגב לקיר,
והתיישבתי באפיסת כוחות. זהו, אני בטוח. ואז פתאום אני שומע
מין לחישה מימיני: "פססססטט... אתה..."
הסתובבתי בהיסטריה, ראיתי דמות יושבת כחמש מטר לידי, ומתוך
אינסטינקט כיוונתי ולחצתי על ההדק. מזל ששכחתי לשחרר את הנצרה.
יכולתי להרוג את הבן אדם! האיש הרים ידיים בבהלה וצעק משהו
בערבית.
"זה בסדר, זה היה בטעות." אמרתי והורדתי לאט את הנשק. האיש
הוריד את הידיים, הסתכל על עצמו כדי לוודא שהוא חי, ונאנח
בהקלה.
"תירגע אחי." הוא אמר במבטא ערבי כבד. "רק רציתי לדעת אם יש לך
אש."
"אש? אה.. כן. בטח." הרגשתי מאוד מבולבל. אבל את הנימוס שלי לא
איבדתי. קמתי, התיישבתי לידו והגשתי לו את הזיפו שלי. הוא
הוציא חפיסת סיגריות ערביות  שלא ראיתי אף פעם ולקח אחת.
"אני יכול לקבל סיגריה?" שאלתי. הוא אמר שכן, נתן לי אחת,
הדליק לי ולו והחזיר לי את המצית. עישנתי בשקט שתי דקות בערך.
היד שלי רעדה.
אחרי כמה זמן הוא שם לב שאני מסתכל עליו. כנראה נראיתי כאילו
שאני מצפה שהוא יגיד משהו, כי הוא חשב לשנייה ואמר:
"קר היום, אה?"
"אה... כן." פלטתי במבוכה. סקרתי אותו במבטי. הוא היה בעל חזות
ערבית ברורה. נראה בערך בגיל שלי. לא מגולח, עם פנים צבועות.
הוא לבש מכנסי הסוואה אפורים ירוקים וסוודר באותם הצבעים. היה
לו תרמיל גדול שמונח לידו וליד נח קלצ'ניקוב. את זה זיהיתי
מסרטים.
"אה.. סליחה..." גירדתי בעורף בעצבנות. " אתה מהחיזבאללה? "
הוא הסתכל עליי במבט עייף ונאנח. "כן. אני חיזבאללה. אתה הולך
לירות בי עכשיו או משהו?"
שקלתי את התשובה שלי. "טוב, אה, זה מה שאני אמור לעשות, אבל
אני לא רואה איזה תועלת תצא לי מזה. אז לא."
הוא חייך. היה לו חיוך עצוב ונבון. חיוך שכבש אותי מייד.
"סוף סוף מישהו עם קצת הגיון. שינוי מרענן מהמג'נונים האלה שרק
רוצים לירות בכל מה שזז." הוא הוסיף איזה קללה בערבית.
"אני ג'מאל" הוא אמר. הוא זרק את הסיגריה והושיט לי את היד
שלו.
"איתן" עניתי ולחצתי לו את היד. הייתה לו אחיזה חזקה. בטוחה.
"אז.. מאיפה אתה?"
"כפר גאל'ווה. לא רחוק פה ליד." הוא הצביע. "ואתה?"
"כפר סבא." אמרתי והצבעתי בכיוון הכללי של דרום. "קצת יותר
רחוק".
"וואלה. שמעתי על המקום. היו שם פיגועים לאחרונה לא? מישהו
נפגע?"
"הרוג אחד."
ג'מאל צקצק בלשונו. "חבל. חבל. בזבוז של אנשים טובים. אז תגיד,
מה הסיבור שלך?"
"הסיפור שלי? " שאלתי.
"כן, הסיבור שלך. איך שהגעת לבה. מה גרם לך לעלות ללבנון."
משכתי בכתפיי. "הנסיבות אני מניח. והמשפחה. לא היה לי ממש אכפת
מה אני אעשה בצבא. אבל לאבא היה אכפת. הוא היה בגולני, ואח שלי
היה מ"פ בגולני, היה לי גם איזה בן דוד שני שנהרג במלחמת
לבנון. אז ברור שאני צריך להמשיך את המסורת. ממש לא התאמתי
לפה, אבל לאבא יש הרבה ויטמין פי. הוא משך הרבה טובות שהיו
חייבים לו כדי להכניס אותי לפה."
"ולא ניסית להתנגד?"
"ניסיתי, כן. הרבה זה עזר. ניסיתי להסביר לאבא שלי שאני לא
בנוי לזה. יש לי נפש של אומן. אני רוצה לכתוב, לא להרוג. אבל
הוא לא הקשיב. הוא רק אמר לי שאם אני אהיה ג'ובניק שאני אמצא
מקום אחר לחזור אליו כל אחה"צ, כי אל הבית הזה אני לא חוזר."
"אל הבית הזה אתה לא חוזר..." ג'מאל שוב חייך את החיוך העצוב
שלו. "זה בדיוק מה שאבא שלי אמר לי. אנחנו דיי דומים אחי.
אצלי, אבא שלי פעיל בזרוע הבוליטית של החיזבאללה. לא היה לו
אכפת מה אני אעשה בחיים. עד שבן דוד שלי נהרג."
"איך הוא מת?" שאלתי בעדינות. בינתיים היריות מאחורינו נמשכו,
אבל פחות בזעם.
"הליקובטר שלכם ירה טיל. בוצץ את הבניין הלא נכון והרג אותו.
מאותו רגע אבא שלי דרש שאני אצטרף למלחמה בכובש הציוני. האמת
שלא ממש אהבתי את בן דוד שלי. תמיד היה מרביץ לי כשהיינו
קטנים. אבל אתה יודע איך זה עם כבוד משבחה אצלנו, אבא אומר אז
עושים. אז אמרת שאתה רוצה לכתוב?"
"אה.. כן." אמרתי בביישנות. "זה מין תחביב שלי. אחרי השחרור
אני רוצה ללכת ללמוד. המענק שחרור יכסה לי את ההוצאות ואני
אוכל להתרכז בכתיבה בשקט."
"היי" חייכתי, "אולי יום אחד אני אכתוב סיפור על היום הזה."
"נחמד, נחמד." ג'מאל חייך בחזרה. הפעם החיוך שלו היה קצת פחות
עצוב. היה לו מין ניצוץ בעיניים כשהוא דיבר. "גם לי יש תוכניות
לעתיד. אבא הבטיח שאחרי שירות של שנתיים הוא ייתן לי את הכסף
שהוא חסך לי, ואת ברכתו. אני רוצה לעבור לעמאן ולפתוח שם חנות.
למכור את הבסלים שלי לתיירים."
"בצלים?" שאלתי. "אתה חקלאי?"
ג'מאל צחק. "לא, לא, בסלים! הנה, תראה."
הוא רכן אל התיק שלו והוציא משם שקית קטיפה. הוא פתח אותה
ושלשל לתוך ידו שלושה פסלונים קטנטנים, והגיש לי אותם. היו שם
אחד של עץ ארז, אחד של מין בית קטן ואחד של אריה. הם היו
נהדרים.
החזקתי את עץ הארז מול עיניי ובחנתי אותו מכל הצדדים. הוא היה
מאוד גס, אבל יפהפה.
"זה מדהים!" אמרתי בהערכה כנה.
"אתה יכול לשמור אותו אם אתה רוצה. יש לי הרבה כאלה."
רציתי. החלטתי לוותר על הפולניות שחייבה אותי לסרב בנימוס,
ופשוט הודיתי לו ושמתי את הפסלון בכיס.
"זה ממש אדיר. אתה בטוח תצליח. רק צריך לצאת מפה."
ג'מאל הסתכל על השמיים האפורים. העצב חזר לו לחיוך. "זה מוזר,
אתה יודע."
הייאוש בקול שלו קצת הפחיד אותי. "מה מוזר?"
"החיים האלה. הנה אנחנו בה, בבוץ, קופאים מקור, מסכנים את התחת
שלנו, מבזבזים את השנים הכי יפות שלנו, וכל זה על איזה סכסוך
שלא ממש מעניין אותנו. ולמה? כי זה מה שציבו מאתנו לעשות. זה
מה שרצו מאיתנו. אז אנחנו חיים ומתים בשבילם במקום שהם יעלו
לבה להילחם בעצמם. אנחנו בובות. מגשימים את החלומות של החברה
מסביבנו."
שתקתי. אף פעם לא חשבתי על זה ככה. לא הייתי בטוח שאני מוכן
להתחיל לחשוב על זה ככה.
"טוב , מה עכשיו?" הוא שבר את הדממה. "יש לנו הרבה זמן להרוג."
הוא צחקק מהבדיחה של עצמו. להרוג...
"אממ... אתה מכיר טאקי?" שאלתי ושלפתי חבילת טאקי. אין לי מושג
למה הבאתי אותה איתי למארב. כנראה גורל.
"מכיר! בטח שמכיר!" ג'מאל ענה בהתלהבות. "יאללה! חלק!"
כל כך שמחתי! כל החברה במוצב צחקו עליי כשרציתי לשחק טאקי.
קראו לי נקבה. אצלנו במוצב משחקים רק שש בש! הם אמרו. עכשיו הם
משחקים שש בש בעולם הבא הזונות.
אז אני וג'מאל שיחקנו, ודיברנו, וסיפרנו בדיחות, והוא לימד
אותי כמה קללות בערבית. אני הצעתי לו מהסוכריות גומי שהיו לי
בתיק, והוא נתן לי קצת חלבה. בדרך כלל אני לא אוהב חלבה אבל
זאת הייתה טעימה. זה היה כיף. אחרי חצי שעה ידעתי עליו יותר
משידעתי על רוב חברי הפלוגה שלי. הוא היה בן אדם הרבה יותר
חביב.
בדיוק כשעמדתי לשים 2 פלוס על ה 2 פלוס שלו, (ואז נשאר לי רק
אחרון) פרצו קולות בערבית ממכשיר הקשר של ג'מאל. הוא נראה
פרימיטיבי יחסית לציוד שהיה לנו. ג'מאל ענה, חיכה לתשובה, שוב
ענה וחיכה לתשובה, ענה פעם אחרונה וסגר את המכשיר. פתאום שמתי
לב שלא שמענו יריות כבר כמה דקות. השמש כבר התחילה לזרוח.
"טוב, אני צריך ללכת." הוא הניח את הקלפים. "הקרב נגמר. אנחנו
צריכים לזוז לפני שההליקובטרים שלכם מגיעים."
"נגמר? באמת? איך?" שאלתי.
"ניצחנו. כל הצוות שלכם מת. לנו נשארו שלושה בחיים חוץ ממני."
"אה.. טוב. ברכותיי." ניצחון והפסד לא ממש הזיזו לי. פשוט היה
טוב להיות חי.
"תודה. שמע, לא כדאי שהם יראו אותך, אמרתי להם שהיה בה חייל
ישראלי והרגתי אותו. אז מרגע שאני יוצא, חכה איזה עשר דקות,
ואז תחזור לבסיס שלך, בסדר?"
"כן המפקד!" אמרתי בחיוך.
הוא חייך בחזרה. "היה מאוד נעים להכיר אותך איתן. אולי נבגש
שוב, כשיהיה שלום."
"כשיהיה שלום" אמרתי. "אולי זה לא יהיה רחוק כל כך מהיום."
לחצנו ידיים, ואז, ג'מאל הסתכל עליי בהיסוס לרגע, וחיבק אותי.
זה היה חיבוק נבוך, מהיר, אבל חם וחברי. חיבקתי אותו בחזרה.
הוא הסתובב, הרים את התרמיל ואת הנשק, ונעלם אל עבר האופק.
חיכיתי 13 דקות ליתר בטחון, ואז יצאתי. היו חלקי גופות בכל
מקום ונזהרתי לא להחליק על איזה תוספתן או משהו. היה קצת אור
כבר ככה שיכולתי לראות לאן אני הולך. התחלתי בצעידה איטית לעבר
המוצב. הייתי עייף אבל שמח. המפגש הזה עודד אותי. היה טוב
לראות שיש עוד אנשים כמוני, גם בצד השני. אנשים נורמלים,
רגועים, שרוצים ליצור ולא להרוג... אנשים נחמדים. והידיעה
הזאת, ביחד עם היציאה מלבנון שהלכה וקרבה, גרמו לי לחשוב שאולי
השלום באמת לא כל כך רחוק, שאולי בזכות אנשים כמוני וכמו ג'מאל
השלום עוד יבוא ואנשים לא ימותו יותר סתם ומעגל השנאה והאלימות
יפסק ו...
פתאום הבחנתי בתנועה מולי. אחד המחבלים ניסה לקום. מסתבר שהוא
היה רק חסר הכרה ולא מת, ולא נראה שהוא היה פצוע קשה. מיד
שחררתי את הנצרה ודפקתי בו צרור מהיר. הוא השתטח בחזרה.
התקרבתי אליו, הצמדתי את הקנה לראש שלו וביצעתי וידוא הריגה.
חתיכת מוח עפה לי על הנעל. זה היה פשוט מגעיל. סיננתי קללה
בערבית שלמדתי חצי שעה לפני כן, והמשכתי ללכת.
הלכתי לאט, ברוגע. מדיי פעם הוצאתי את הפסלון של ג'מאל מהכיס
והבטתי בו.
'כן' חשבתי לעצמי, 'בזכות אנשים כמונו, השלום עוד יבוא'.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גימי גימי גימי
אה סטייג' אפטר
מידנייט





יוצרת מתוסכלת
שהסיפור שלה
נחתם בארבע
תגובות


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/5/01 18:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתן ולטמן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה