הוא יושב שם במכונית ההונדה הכסופה שלו ומזכיר לעצמו שטוב שלא
קנה מכונית צהובה כמו שרצה בהתחלה כי אז הוא היה בולט מידי
עכשיו.
הוא מסתכל על הבית שמעבר לכביש בכמיהה, דשא ירוק ומושלם
שאוגוסט היבש לא השאיר עליו שום סימן צהבהב ומאחוריו בית קטן
ומטופח שחלונות גדולים ונטולי וילונות לאורכו. תמיד הוא חשב
שמפחיד לישון בבית עם כל כך הרבה חלונות אבל עכשיו הוא שמח
שהאיש שגר בבית הזה בחר לישון קצת בפחד.
בתוך הבית המון ציורים תלויים על הקירות, הוא מניח שהוא צייר
אותם לבד וכואב לו להודות שהם יפים. ציור אחד תפס את עיניו,
ציור בגוונים אדומים שהזכירו לו את אותו יום שאור חזרה הביתה
ועל חולצתה כתם אדום, אותו צבע עיטר גם את אצבעותיה.
הוא לא שאל, היא לא סיפרה.
הנה היא נכנסת, האיש הזה שגר שם פותח לה את הדלת בחיוך שובב
והיא נכנסת בצעדים קלילים לביתו הקטן כשידה כמו במקרה עוברת
בעדינות, נוגעת לא נוגעת, על החזה שלו.
הוא נושם נשימה עמוקה, מנסה להירגע וצופה בדלת שנסגרת מאחוריה.
הוא כבר שכח כמה מושכת היא יכולה להיות בצעדיה הקלילים ובחיוך
היפה שלה שכמעט ושכח איך הוא נראה שהוא בא באמת מאושר.
היא הולכת לאורך הבית, עוברת מחלון לחלון בדרכה לספה האדומה
הגדולה שניצבה במרכז החדר והוא מאחוריה.
היא מתיישבת עליה, נראית כל כך מתאימה לשם מרגישה בבית והוא
מזכיר לעצמו שזה אכן כמו בית בשבילה. בשנה האחרונה היא מגיעה
לשם בערך שלוש פעמים בשבוע.
היא נשענת לאחור, הוא מסתכל עליה, שניהם מסתכלים עליה, ידיה
פרוסות לצדדים, רגליה משולבות בתנוחה שבה החצאית שלה עולה קצת
וחושפת רגליים חטובות ושזופות שכבר מזמן הוא לא ראה כמה הן
סקסיות.
הוא רוכן מעליה, מנשק אותה בקלילות והיא במבט ערמומי מושכת
אותו אליה, פותחת את כפתורי חולצתו ומורידה אותה ממנה.
הוא עדיין במכוניתו, יודע מה מתרחש אבל כבר לא כועס, השלים עם
המצב והוא רק רוצה לראות אותה ככה כי זאת הדרך היחידה שלו
לראות אותה מאושרת באמת.
הם מתנשקים על הספה, הוא פותח את שמלתה אבל היא לא נותנת לו
להוריד אותה ממנה, עדיין לא, היא מסמנת לו ומנשקת אותה.
היא מתיישבת מעליו ומפשיטה אותו באיטיות מתגרה ובעדינות שיש רק
לה. רק כשהוא יושב ערום לגמרי היא מרשה לו להוריד את שמלתה.
היא קובעת את החוקים והוא מקשיב לה בלי להתנגד כמהופנט כי איך
בכלל אפשר להתנגד לעיניים המסתוריות האלה שלה?
הם שוכבים, רואים עליהם שזה מאהבה מוחלטת, לא משום סיבה אחרת,
תשוקה שהוא שכח כבר מזמן איך היא מרגישה.
הוא יושב באוטו, מסתכל על אישתו והגבר הזר הזה והוא כבר לא
מרגיש שהגבר הזה כל כך זר הרי הוא איתה כל הזמן גם בבית. בזכות
הגבר הזה אישתו מחייכת, בזכותו היא חוזרת הביתה רגועה, בשבילו
היא קונה בגדים יפים, בשבילו היא שמה בושם ובזכותו היא מתעוררת
בבוקר עם חיוך. ולו נשאר רק להריח את הריח המשכר שלה ולחיות עם
מהחשבה שבחלום שלה, שגרם לה לחייך כל כך הוא לא היה זה שליטף
אותה.
הוא יודע על הרומן הזה שנה שלמה ולא אומר כלום, מפחד לאבד
אותה, מקווה שזה יעבור לה. היא יודעת שהוא יודע ונהנת משני
העולמות, הם אף פעם לא דיברו על זה.
הוא יודע שרק עם האיש הזה היא מרגישה טוב עם עצמה, מרגישה יפה,
נאהבת ונחשקת ושונא את עצמו על זה שהוא לא מצליח לגרום לה
להרגיש ככה.
הם שוכבים על הספה, ערומים מתחת לשמיכה הפרחונית, הוא מחבק
אותה, היא עוצמת את עיניה בעונג.
הוא נוסע, ראה מספיק ליום אחד, כאב מספיק לחיים שלמים.
הוא מגיע לדירה ריקה, ספרי הלימוד והקלסר הירוק הגדול שלה
פתוחים על השולחן בסלון. הוא היה כל כך גאה בה כשהיא החליטה
ללכת ללמוד עיצוב פנים, כמו שתמיד רצתה והוא עבד שעות נוספות
כדי שיהיה להם מספיק כסף ללימודים שלה.
הוא לא ידע שבזמן הזה, בערבים שהוא יעבוד עד מאוחר היא תהיה
בזרועות מישהו אחר, שמישהו אחר ילחש באוזנה שהוא רוצה אותה
איתו הלילה.
הוא סוגר את ספריה ומניח אותם בערימה מסודרת בקצה השולחן,
מהקלסר הוא לוקח דף ומתחיל לכתוב.
"קטנטנה שלי,
אני קורא לך ככה בפעם האחרונה וזה מוזר כי זה כבר כל כך טבעי
לי לקרוא לך ככה, כל כך טיבעי לי לכתוב לך פתקים בבוקר לפני
שאני יוצא לעבודה ולחשוב במשך כל היום על החיוך שלך כשאת קוראת
אותם וקוראת את המילה קטנטנה בראשם. כל כך אהבת שקראתי לך
ככה.
וזה מה שהיית, הקטנטנה שלי. את זוכרת איך נרדמת בזרועותי בפעם
הראשונה שנשארתי לישון אצלך? את זוכרת איך קפצת עלי בחיוך
כשהפתעתי אותך באמצע הלילה והגעתי אליך?
אני לא יכול לשכוח את זה.
אני מסתכל סביבי על הדירה שלנו, דירה שהיא רק שלנו ומסמלת
בדיוק את מה שאנחנו. אני מסתכל ואני רואה יציבות לאורך זמן, זה
מה שאנחנו. הקשר שלנו יציב, מלא כבוד והמון המון רצון טוב. יש
בו גם אהבה, אני לא אומר שלא אבל משום מה שאהבה היא כבר הרגל
אצלנו, היא יותר מידי מובן מאליו.
ומגיע לך יותר, יוצר מיציבות.
ואני באמת אוהב אותך, כמו שלא אהבתי מעולם, וכואב לי כמו שלא
כאב לי מעולם ואני יודע שאני אוהב אותך לתמיד אבל בדיוק בגלל
זה אני עוזב.
אני יודע, אני יודע הכל.
אני יודע על האיש בבית עם החלונות הגדולים, זה שאת חולמת
עליו.
כעסתי בהתחלה אבל אני כבר לא כועס, אני יודע שדברים משתנים עם
השנים. ראיתי אותך איתו, ראיתי כמה טוב לך איתו, כמה את עדיין
אותה בחורה שהתאהבתי בה ונעלמה לי מבין האצבעות. אני לא מאשים
אותו שהוא התאהב בבחורה הזאת, כל אחד היה מתאהב בך.
אני מעריך את זה שלא פירקת את הקשר שלנו כל כך מהר, שחיכית
לראות מה יקרה אבל אני לא אשקר לך, זה כואב, כל כך כואב.
אני אכול קנאה, יודע שהוא משמח אותך כמו שאני כבר לא יכול. אז
אני נותן לך ללכת, נותן לך אפשרות לחיים טובים, כמו שמגיע לך.
תהיי מאושרת, תנצלי את החיים ותזכרי אותי, רק תזכרי אותי.
השארתי לך מספר טלפון שבו תוכלי להשיג אותי אבל בבקשה אל
תתקשרי בזמן הקרוב, הקול שלך יהיה דבר שאני לא אוכל להתמודד
איתו כרגע. השארתי לך גם מעטפה לבנה עם צ'ק שיכסה את שכר
הלימוד שלך, לכי תגשימי חלום! את מסוגלת!
אוהב אותך המון קטנטנה שלי,
אני"

בדמעות הוא מניח את המכתב על השולחן, אורז כמה דברים בתיק קטן
ועוזב, משאיר מאחוריו את כל הזכרונות שמתערבבים בריח הבושם
שלה.