המחשבה שלא ארגיש שוב את מגעך שמלטף אותי בחום ואהבה שרק סבתא
יודעת לתת - קורע אותי מכאב.
המחשבה שלא אוכל לרוץ אליך שאני רואה אותך מגיעה ולנשק אותך
באהבה שרק נכדה יודעת לתת - קורע אותי מכאב.
את גידלת אותי, פינקת אותי, הצפת אותי באהבה - וקיבלת אהבה
ממני כמו שאף אחד לא קיבל או יקבל.

ניכנסתי אליך הביתה, ראיתי את אנשי מד"א מקפלים את הדברים
שלהם.
"למה הם מתקפלים?" שאלתי את אבא שלי
"בואי הנה" הוא אמר "אין יותר מה לעשות, ממי הלכה. היא מתה"
ברחתי החוצה ממררת בבכי. זה לא יכול להיות. לא.
התפרקתי לגורמים. שם במדרגות התפרקתי לגורמים.
זה לא היה בכי. זה היה כבר מעבר לזה. נשברתי לרסיסים קטנים.

ממי שלי הלכה.

היא מתה מדום לב, לא מהאסטמה שהייתה לה.
היא הלכה בדיוק כמו שהיא אמרה לאמא שלי באותו בבוקר שהיא תלך.

בבית שלה. בעמידה.
ככה היא הלכה.

לקחו אותי למטבח ונתנו לי כדור הרגעה. 9 שעותך הייתי בין
עילפון מהכדור הרגעה לבין הבכי והכאב.
כל היום אני בוכה. אני לא יודעת איך לאכול את זה.
ההרגשה הזו של קהות חושים, כל העיניים שלי מתפוצצות מכאב של
הבכי. והדמעות לא מפסיקות לרדת והבכי לא מפסיק.

בהלוויה זה היה יותר מוזר מקשה. שהורידו אותה לתוך הבור הזה,
התפוצצתי. הרגשתי שוב כמו ילדה קטנה. הילדה הקטנה שהיא הייתה
מאכילה ורניקס. הילדה שהיא הייתה שרה לה בלילה בשביל שהיא
תירדם. ואיך שרציתי להרדם מהר לפני שהיא תרדם ותתחיל לנחור :)
איך היא לימדה אותי לספור עד 10. איך היא חיממה לי את הרגליים
שהיה קר.

סבתא אמיתית.
כמו שסבתא צריכה להיות.

אני מנסה להכחיש. אבל זה כל הזמן יושב לי מאחורה בתוך הראש.

אני לא אראה אותה שוב.

בבוקר שאני קמה והולכת לעבודה, בזמן שאני מחכה לאוטובוס.
כל הזמן אני רוצה ללכת לבית הקברות אבל בגלל שעדיין לא הייתה
גילוי מצבה אסור ללכת.
אני רוצה לספר לה מה קורה איתי, כמו שדיברנו בבוקר לפני שזה
קרה. לספר לה מה אני מתכננת, על הטיול לארה"ב על העבודה, על
החבר.

אני לא מאמינה שזה קרה. הדבר ממנו פחדתי הכי הרבה.
אפילו עכשיו אני בוכה.
קשה לי אפלו לראות מה אני מדפיסה.

היא הייתה הכל בשבילי.
ותמיד תהיה.
בלב שלי היא תמיד תשאר.

ממי שלי.