לפני הנסיעה להודו שמעתי סיפורים נחמדים על אנשים שהלכו לישון
וכשהתעוררו מצאו פתק שכתבה הכליה שלהם, בו היא מספרת להם שהיא
עוזבת אותם והולכת למקום אחר תמורת כסף.

הסיפורים האלה ממש לא עשו לי טוב אף-פעם. ובמיוחד לא אתמול
כשהשתנתי דם.

כן, אפשר להגיד שהבאתי את זה על עצמי - תמיד כששואלים אותי מה
הייתי מבקש אם היתה לי משאלה אחת, אני עונה לירוק דם. כלומר
לירוק דם מתי שאני רק רוצה, מתוך מחשבה שאנשים מסביבי יסתכלו
עליי במבטי יראה וימלמלו לעצמם - "תזהרו, הוא יורק דם".

אפקט ההפחדה נעלם מיידית כשמדובר בהשתנה, החלום לא נראה מגניב
יותר, והופך לשמועה מרושעת של השכנים - "שמעתם מה קרה? הבן של
חנה משתין דם! בכמויות! ממש נורא! טוב, נו בן של שני מורים זה
לא יכול היה להיגמר טוב..."

בואו נתעמק שניה בנקודת "שני הורים מורים" בכדי להבהיר אחת
ולתמיד את מצבי הפסיכולוגי העדין.
אני גדלתי בבית של מורה למתימטיקה ומורה לתנ"ך שהם אנשים חמים,
אוהבים, הורים מעולים, ובעלי נוירוזות שונות אותן הם מטפחים.
כך לדוגמא אמי מטפחת את אפקט "העולם התמוטט כשפתחת את הפה",
המאופיין בשלוש מילים צמודות - "מה מה מה?"
האמירה הנ"ל מלווה בשני צירופי מילים - "מה ז"א?" או לחילופין
"אתה רוצה להגיד לי ש..."

בואו נקח מצב לדוגמא -
"אמא אני נוסע לצפון"
"מה מה מה?!!! מה זאת אומרת ?!"

אמא שלי מסיימת את הנושא בד"כ בפניה לאבא שלי וציון - "אושי,
הילד שלך נוסע לצפון!!!"

אבי לעומת זאת סובל ממחסור חמור בצורך אבולוציוני להתרגש או
לברוח.

לדוגמא, אני זוכר את הרגע בו אבי סיפר לי שכרת לחבר שלו רגל
בזמן מלחמת יום כיפור, אני זוכר את הפרצופים ההמומים של בני
המשפחה כאשר אבי קרע פולקע מהעוף שאכל בכדי להמחיש את אופי
הפעולה.
כמו-כן אני זוכר את התקפת הטילים הראשונה מכיוון עיראק, את
קולות נפילות הטילים, והאזעקה, את ההיסטריה בבית, הצרחות,
הריצה לחדר האטום ואת אבא שלי נכנס בנון-שאלנטיות להשתין
בשירותים. אני חייב לציין שמשהו חסר לי מאז כשאני משתין ללא
צלילי פיצוצים.

כן, הצד של אבא שלי שדוגל בשיטת חיים או מוות ומצפצף על
האבולוציה הביא אותו בשנת 93 למצוא בבויידם קופסת שימורים של
חלווה שקיבל בצבא בזמן מלחמת 73, ולרדוף אחרינו בנסיונות
נואשים לשכנע אותנו להתחלק בה תוך שימוש במשפט המחץ  - "אתם
מפסידים זה עדיין טוב".

תוך כדי ההתהפכויות מצד לצד במיטתי בדרמסלה, חלמתי חלום,
ובחלום אני מספר לאבא שלי על המצב שלי והוא מוציא מהבויידם
עירוי דם ישן ומאובק ומראה לי איך לחבר אותו לגוף ("אתה מפסיד
זה עדיין טוב").

כשהתעוררתי נזכרתי ביום כיפור 93, היום בו גיליתי שאבי צודק.

יום כיפור 93 היה מלווה בכאבי בטן בשל מחלה שחליתי בה מספר
ימים לפני כן. לצורך הטיפול לקחתי כדורי פראמין, הנקודה
המעניינת בסיפור זה היא שלקחתי את הכדורים האלה 3 פעמים ביום
במקום חצי כדור פעם ביום.
אז אני שוכב לי בחדרי בצהריים, ההורים שלי לא נמצאים ואני
מתמסטל ללא ידיעתי מעודף הפראמין בדמי.

לאחר התבוננות ארוכה בתקרה, שמתי לב לכך שמבלי להזיז את הראש,
הוא גולש לכיוון כתף ימין וכל הסימנים מראים לי ששם הוא נשאר.

לאחר מספר דקות של נסיונות להעביר את ראשי לכתף שמאל הבנתי
שבפניי ניצבת בעיה. שכבתי במיטה בתנוחה המוזרה עד ששמעתי מפתח
בדלת.
"אמא?" צעקתי ותוך מספר שניות אמא שלי הופיעה בחדר ושאלה
"מה?"
התיישבתי על המיטה, והסתובבתי לכיוונה ראשי מונח עדיין על כתף
ימין בתנוחה של אדם שמחזיק טלפון בלי ידיים, פניתי לדמותה של
אמא שלי שהיתה נטוייה 90 מעלות לכיוון שמאל ואמרתי -
"אמא, אני לא יכול להזיז את הראש"
אמא שלי עמדה שם במבט שכאילו תפסה הרגע את אחד מתלמידיה מעתיק
בבחינה ושאלה - "מה מה מה?!" מלווה ב "מה זאת אומרת?!" לאחר
מספר שניות של תדהמה, ראשי שהשתחרר פתאום מאחיזתה של כתף ימין
התחיל לנוע באיטיות ובהתמדה אל עבר כתף שמאל ונשאר הפעם צמוד
אליה. אמא שלי הסתכלה עליי
בבהלה וצעקה  "אושי ! בוא מייד הילד שלך השתגע!"

אבא שלי הגיע, ולמרות הכאב שבו נמצאתי ולמרות דמעות התסכול
שנזלו על לחיי התקרב אליי וניסה לבדוק אם הוא יכול ליישר בכח
את הצואר שלי. אני חושב שהמחשבה שעברה בראשו היא שאם הראש כבר
תקוע לפחות שיהיה תקוע בדיוק באמצע...
לאחר כשלון הנסיון ציין בקור-רוח "בוא, ניקח אותך לבי"ח מה
שאתה צריך זה אינפוזיה"

אני חייב לציין שרעיון זה של אינפוזיה אינו רעיון מקורי שנבע
מתפישת מציאות מושכלת ושנים של לימוד, אלא סתם ברירת המחדל של
כל בעיה שצריכה להפתר מאליה. יש לך הרפס? אולי אינפוזיה
תעזור... ואל תחשוב שלא שמתי לב לעוויתות בעין, חשבת על
אינפוזיה?

בחוסר רצון התלוויתי לביה"ח מקפץ על מיטת החולה כמי שנכנס בו
דיבוק כאשר ראשי מנסה לעבור דרך כתפי ונתקל בקשיים. בעוד אני
צועק מכאב אני זוכר את הבעת האבל על פרצופה של אמי שנראתה כמי
שמשלימה עם עובדות טרגיות )"שמעתם מה קרה לבן של חנה? ממש נורא
! הראש שלו דבוק לכתף...") ואילו אבא שלי דיבר עם הרופא בקור
רוח ואמר "הילד צריך אינפוזיה".

בקול עמוק צרוד צעקתי "לא אינפוזיייייייה !!!!!!!! ארורים תהיו
!!!!! ארורים !!!!"

בצורה מסתורית, הפתרון הבנאלי ששנים אבי השתמש בו לפתרון בעיות
יומיום אפרוריות - היה בדיוק מה שהייתי צריך, ובאמת חצי שעה
לאחר מכן אבא שלי כבר יכל ליישר לי את הראש בכח כאוות נפשו.
עד לנקודה זאת לא האמנתי בדרך החיים של אבא שלי - הברירה
הטבעית.

כשאני מתהפך מצד לצד במיטתי בדרמסלה, אגלי זיעה על מצחי, חשבתי
על כך שכבן לשני הורים מורים, אני במידה מסויימת כבר כל החיים
משתין דם...
אני פשוט אשכב פה ואתן לברירה הטבעית לעשות את שלה,
ולמי אכפת מה יגידו השכנים...