(ניצני יצירה; לא כל כך בהתהוות, כנראה)

הגילוח היה כמו טקס-חניכה. בדיוק כך דמיינתי זאת בכל החודשים
שלפני: אמא - במרץ ענייני שמנסה לכסות על החרדה
הלא-מורגלת-עדיין - מעבירה את המכונה על קרחתי ההולכת ונגלית;
אבא מגיח מדי פעם, מתאמץ לחלץ ממני שבב של איווי או צורך
שיאפשר לו למלא את תפקידו החדש כראוי, מכיר בכשלונו, ונעלם
שוב; ואני - שהמחלה היא לי כמין כת אזוטרית ומופלאה המקבלת
אותי סוף-סוף אל שורותיה - נרגש.

אחר כך הטקס הסתיים, אמא כיבתה את המכונה, ושבועת הנאמנות
והסודיות שקיבלתי על עצמי (יחד עם אות-הקרחת שהעיד עליה) הציבה
אותי מעברו השני של מתרס מוחשי מאוד.