כל אמצע השבוע, היו הנערים בעסקיהם. אחד היה לומד, אחד היה
מתבטל, אחד היה עובד. אבל בסוף השבוע, היה משהו חזק מהם עוצר
את הכל, ולוקח אותם אל הדיסקוטק. כולם צעירים, כולם יפים,
וכולם אוהבים לרקוד. לכן היה זרם של מכוניות, במהירות של למעלה
מ-100 קמ"ש היה יוצא בין 23:00 ל- 01:00, מעמיס על הכבישים
קולות של מוזיקת טראנס, עוקף, צועק ובעיקר - מצפצף לאדיוטים
שנסעו 80 כל הדרך. האדיוטים שנסעו 80 כל הדרך, היו אבי
ונמרוד.
אבי עישן בעצבנות, איפר על הכביש ותקע מבט של טורף ברגליו של
נמרוד, שסירבו ללחוץ על דוושת הגז. "אולי תזיז כבר את הגרוטאה
שלך?" הכריז אל תוך העשן שהתפזר באוטו. נמרוד לא ענה לו.
לנמרוד דרך משלו לכל דבר. יש לו את הנהיגה השקטה שלו, הרדיו
השקט שלו שמכוון לתחנה השקטה. נסיעה שקטה אל "המקום".
"המקום" היה הדיסקוטק הכי טוב באזור. איפה תמצא באר משקאות
בדיסקוטק, שיודעים להכין לך כל קוקטיל שאתה מכיר? איפה תמצא
די. ג'י. שמצליח להרקיד אותך 90 אחוז מהערב? איפה תמצא דורמן,
שבוחר לך אנשים בפינצטה, כדי שלא יהיה אפילו אחד שיבאס? אבי
חשב שאם יש שם נשים זה מספיק בשבילו. אבל בשביל נמרוד זו הייתה
התשובה לתפילותיו. שם הוא יוכל לרקוד כמו שהוא רוצה, ואף אחד
לא יכריח אותו לאמץ את הריקוד של כולם. הוא לא רצה נשים, לא
רצה אלכוהול - רק דבר אחד. ריקוד משלו.
התור היה ארוך, אבל התקדם מהר. כמה שולחנות בחוץ, שלושה יושבים
על השולחן הקרוב לרחבה, שומר בודק בעל סגול, את החתימה על היד
של כל מי שנכנס, פותח את הדלת ואור לבן נדלק ונכבה מול העיניים
של אבי ונמרוד. קול של גיטרה חשמלית פגע באוזניים, והזמר הכריז
"כולם! כולם!"
כל הילדים קפצו רקדו. חוץ מנמרוד. אם יש משהו בלתי נסבל
בעיניו, זה שירים שאומרים לו איך לרקוד, ועוד מפעילים עליו לחץ
חברתי. הוא נשען על הבאר, בוחן את הרחבה. "ללא ספק השקיעו
מחשבה", חשב. הבאר נמצא במרכז החדר  ונגיש מכל כיוון. בחלקו
הדרומי, יש מקום לשבת לי שמתעייף מלרקוד. בחלק הצפוני יש ריכוז
גדול של אורות, למי שרוצה שיראו את הריקוד שלו. בצד הצפון
מזרחי, יש מדרגות שמובילות אל הקומה העליונה, ושם מערכת
סטריאו, אוסף דיסקים ענקי ודי. ג'י. מתחתיו, איפה שהאורות הכי
חזקים, קבוצה של אשכנזים לבנים, ותימניה שחומה אחת. נמרוד
הסתכל על החיוך הלבן, שאור האולטרה סגול החמיא לו כל כך, ועל
הגוף שיושב כל כך טוב על הקצב, וחשב "אילו רק היה שיר טוב,
הייתי רוקד עכשיו את הריקוד שלי, ולוקח אותה מכאן. אבל אסור לך
לחשוב עליה. אתה לא כאן בשבילה. אתה כאן בשביל לרקוד את הריקוד
שלך."
הוא הסתכל על החלק הדרומי וחייך. אבי כבר מצא לו מישהי.
"נמוכה, בלונדינית ומעשנת. בדיוק הסוג השנוא עלי", חשב נמרוד.
הם הסתכלו זה בזה, עוד מהססים קצת, אבל נמרוד יודע שאבי כבר
שיחק אותה הערב. קל כשאתה יודע איפה לרקוד.
"לילה טוב מקום!!!" נשמע קול חצי אנושי, חצי אלוהי מן
הרמקולים, גורם לקהל לצרוח בהסטריה. "יש לנו כאן אחלה ערב
בשבילכם, אני גד, ואני הדי. ג'י. להערב, וכבר סידרתי לכם ספיד
באר חינם חמש דקות עלי!"
"One two, princes kneel before you" קרא הרמקול. "שיר נסבל"
חשב נמרוד והתקדם לכיוון הרחבה הצפונית, העיניים נעצמו,
והריקוד החל.
לקח לו שנים עד שהצליח ליצור אותו. הרגליים משקפות את קצב
התופים, הידיים את המלודיה הראשית, הראש משקף את הליווי.
"המוזיקה בראי ברוקד", קרא לזה נמרוד, בזמן שאבי היה אומר "אתה
חושב יותר מדי." זו לא הייתה מחשבה. זו הייתה אמנות. משהו
שהביע אותו בצורה הטובה ביותר. מי שראה את נמרוד רוקד, ידע מי
זה נמרוד באמת.
מרפק בבטן גרם לנמרוד להתכווץ. הוא פקח את עיניו, מחפש את
סביבו, אבל אי אפשר לדעת מי אשם. כל כך צפוף כאן, באזור שליד
האורות. עיניו הפקוחות בהו בשחומה, מחבקת, יותר מדי קרוב, את
השרירי שלידה.
"אם היא מחבקת אותו, היא יכולה לחבק גם אותי. היא תראה את
הריקוד שלי ותבין לבד". הוא עשה מספר צעדים ימינה, היכן שהוא
לא מוסתר ע"י כל כך הרבה אנשים, ועצם את עיניו שוב, מעביר את
קולה של שרון רוטר ב"ארוץ אליך", בכל עצם בגוף. עכשיו הוא יכול
לרקוד שוב. הידיים בתנועה מעגלית רכה, רגל ימין מכה יחד עם תוף
הבאס, רגל שמאל מכה יחד עם המצילה ושוב מכה בצלעות. הוא פקח את
עיניו, הסתכל סביבו, אבל המרפק כבר לא היה שם. רק השחומה עוד
רוקדת בלי להבחין בו בכלל. "היא לא יכולה לראות איכות כשהיא
מול הפרצוף שלה?"
הוא עצם את עיניו שוב, אבל זו התגנבה כבר אל מאחורי העפעפיים.
"אי אפשר להשאיר אותה ככה, נסחפת אחרי הריקוד של אחרים. היא
חייבת למצוא ריקוד אחר לחלוטין. את הריקוד שלה." המילים רצו
בתוך ראשו של נמרוד, כאילו יש להן חיים משלהן. "אולי אם אני
ארקוד קצת דומה לאחרים..."
נמרוד הסתכל ברוקדים. "יש משהו בריקוד שלהם. אני אוכל ללמוד
אותו."