למה אנחנו הגברים מתייחסים לנשים כאל דבר לא מובן? קראתי את כל
התיאוריות, את כל המאמרים של "מה היא אומרת - ומה היא באמת
מתכוונת", שמעתי את כל הבדיחות, ועדיין לא הצלחתי להבין למה
מכלילים את הנשים כמודל אחד, לא מובן, מניפולטיבי?
כמו שאני רואה את זה, כל בן אדם הוא יחיד ומיוחד, אין שניים
זהים ( גם פנימית וגם חיצונית ). אז מבחינתי אין להכליל, ובטח
שלא להכליל מין שלם!
כל הזמן אני שומע משפטים כמו "אני לא מבין את הבנות האלה!" או
"איך המוח שלהן עובד לעזאזל!?" ואני חושב רק על דבר אחד: אין
תקשורת. אין ספק שזה קרה לי, אפילו המון.
אבל מתי אנחנו הגברים הלכנו לאיבוד? ממתי אנחנו לא מבינים אחד
את השנייה? האם זה הדדי? האם הן לא מבינות אותנו?
כל כך הרבה פעמים שומעים משפט כמו "הגברים הם עם פשוט, שטחי,
ברברי ומגעיל!". יש כאלה ויש כאלה, אני יודע שאני אישית גם
לפעמים כזה, אבל לא תמיד. קל מאוד להכליל כשרואים את האנשים
שמקיפים אותך. כי אלה החברים שלך, איתם אתה נמצא רוב הזמן, אלה
הנורמות שאתה רגיל אליהן. אומרים "ראית אחד, ראית את כולם", זה
בערך הרעיון כאן, ההכללה.
יש דוגמה טובה לכך: חתולים וכלבים. הכלב נחשב לחיה ה"פשוטה"
יותר, הברברית יותר, בעוד שהחתול ניחן בחוכמה אדירה והוא
האצילי יותר. מה אנחנו באמת יודעים עליהם? הכלב הוא חיה
מקסימה, ונאמנה, וגם די "ברברית" בהתנהגותה. חשבתם פעם על
הכלבים הקטנים החמודים שלא מרעישים? האם הם גם כלולים בהגדרה
של "ברבריים" משום שהם "כלבים"? החתול הוא המסתורי יותר, החכם
יותר, הנאמן פחות. למה אנחנו חושבים שהוא חכם? בגלל שהוא לא
מדבר הרבה?, בגלל שהוא לא רץ אלינו כשאנחנו נכנסים הביתה? אולי
הוא פשוט אדיש, חשבתם על זה פעם? עכשיו כל אוהבי הכלבים
והחתולים חושבים בטח "מה הוא יודע בכלל? מי הוא שיגיד לי מה זה
כלבים וחתולים?". אני שואל אתכם: "ומה אתם יודעים??" אתם
יודעים מה שאתם מכירים ומקבלים את זה כמובן מאליו. אני הכי
אוהב לשמוע מאנשים "אני אוהב כלבים אבל שונא חתולים" או "אני
מת על חתולים ולא סובל כלבים". למה תמיד הכלב קשור לחתול? ממתי
נהיו השניים צמד?
אני סוטה פה מהנושא אבל הנקודה ברורה: אנחנו מבססים את המחשבות
שלנו על ידע סובייקטיבי. הדברים נהיו כל כך טבועים בנו שאנחנו
אפילו לא מודעים אליהם. באותה צורה שאנחנו שולחים את היד לכבות
את האור כשאנחנו יוצאים מהחדר, רק בשביל לגלות שהאור כבר סגור
ועכשיו בכלל בוקר, כך גם המחשבות שלנו פועלות, אנחנו מגיבים
לפני שאנחנו חושבים.

אפשר אפילו להשוות את הגברים לכלבים ואת הנשים לחתולים מבחינה
סמלית. הגבר הוא הברברי, השטחי, הפשוט, בעוד שהאישה היא
המסתורית, המסובכת, האצילית, אינטואיציה נשית וכו'. ויש נשים
שמבינות את זה ו"נכנסות לתפקיד", משחקות אותה מסתוריות, שקטות.
ואז בא הגבר וחושב "אם לא קלטתי אותה עד עכשיו כנראה שהיא
מסתורית ומיוחדת". נכון. היא באמת מיוחדת, אבל לא בגלל שלא
הצלחת לקלוט אותה, אלא בגלל שהיא לא נתנה לך לקלוט אותה. זה
הכל משחק, העמדות פנים, משחקי כוח ושליטה. למה אנחנו משחקים את
המשחקים האלה? עצם זה שאנחנו משתתפים במשחק מצדיק את קיומו, זה
מעגל שלא נסגר, וכנראה גם לא ייסגר לעולם.
כל אחד רוצה להיות שונה, להיות מיוחד. אף אחד לא רוצה להיות
לבד. אז אנחנו יוצרים לעצמנו דמות, מסכה, שאותה מכירים החברים
והחברות. אבל עמוק בפנים אנחנו יודעים שזה לא האני האמיתי
שלנו. זה רק הצגה. שייקספיר אמר "כל העולם הוא במה", והוא כל
כך צדק! למה אנשים עושים קעקועים ענקיים וצבעוניים? פירסינג
במקומות מזעזעים? מעשנים? צורחים? הכל כדי למשוך תשומת לב, כדי
להתבלט, כדי להיות שונה, כדי להגיד "הנה אני!!". אבל כשחושבים
על זה, הם לא כל כך שונים ממני וממך, הם פשוט מביעים את עצמם
בצורה רעשנית יותר זה הכל. אין בהם שום דבר שונה או חריג. הם
פשוט אנשים, שונים ממך.

"הבעיה עם כל כך רבים מאיתנו היא שאנו ממעיטים בכוחה של
הפשטות. יש לנו נטייה לסבך את חיינו מעבר לרגיל ולשכוח מה חשוב
באמת ומה לא. אנו נוטים לחשוב על המהלך ולא על המטרה עצמה. אנו
נוטים להתמקד בפעילות ולא בתוצאות. וככל שמקצב החיים ממשיך
להתחרות עם העולם החיצוני, אנו שוכחים שיש לנו את הכוח לשלוט
על חיינו ללא קשר למה שקורה מבחוץ" / רוברט סטוברג