זה היה ערב קריר, באחד מחודשי הקיץ החמים, אפילו קריר למדי. כל
האווירה הייתה שזורה בקסם של רומנטיקה ובבלבול של חוסר הכרה.
הייתה זו שעת לילה מאוחרת, אך כיאה ליום חופש, זו הייתה השעה
בה היינו מתמלאים במרץ. כשהשמש החלה לעזוב את השמיים ולהתמסר
לשנת הלילה המתוקה שלה עד לבוקר שלמחרת, אני הייתי מתחילה
לפקוח את עיניי.

אם לומר את האמת, הרבה פעמים דמיינתי ערב כזה במוחי. לשבת ככה,
עם מישהו שמוצא חן בעיניי, על איזה ספסל מתחת לשמיים - זו
תמונה שראיתי אלפי פעמים במוחי, כשדמיינתי את הפגישה המושלמת.
למרבה ההפתעה כך באמת היה באותו ערב מהחלומות. הוא בא לאסוף
אותי, השמיים כבר היו שחורים לגמרי והלילה שם פעמיו אל העולם
זמן רב קודם לכן. הכל התחיל בצורה מושלמת. נסענו, דיברנו,
צחקנו, נהנינו, היינו רק שנינו לבד בעולם באותן שעות.

התיישבנו לבסוף על ספסל שהיה ממוקם באיזור יפהפה, ממנו ניתן
לראות את כל המרחבים היפים של ירושלים. הכוכבים נצצו מעלינו
בהמוניהם. דיברנו על החיים, על העתיד, ועל היופי שסביבנו.
תכננו תכניות דמיוניות וחסרות שחר, חלמנו. היינו טבולים במין
יופי ראשוני שכזה , שאפף אותנו מכל הכיוונים. לבי רגש וגעש,
והשמיים נפרסו מעלינו בתנועה אצילית. היינו חבוקים שעה ארוכה.
נשאתי ראשי מעלה והבטתי בשמיים.
"ראית פעם כוכב נופל?" שאלתי.
"בטח, הרבה פעמים" הוא ענה. "מה לא ראית אף פעם?"
"לא", עניתי בחצי חיוך עצוב, "אף פעם לא יצא לי לראות אחד."

הוא הביע פליאה על תשובתי ושאל אותי מה הייתי מבקשת אם הייתי
רואה עכשיו כוכב נופל. עניתי שאני לא יכולה ככה סתם להביע
משאלות, ואני לא מאמינה במשאלות. הדבר היחיד שבאמת רציתי כל
אותו זמן הוא לבקש מהכוכבים שלא יבכו יותר. הוא הניח לי לנפשי
וחיבק אותי חזק. היה לי כל כך נעים בין זרועותיו, וכמעט יכולתי
להאמין שהכוכבים יפסיקו לבכות באמת הפעם.

תמיד כשיורד הלילה, עיניי מאבדות את זיק האור הקטן שנותר בהן
מאור היום. הן נהיות מעט נפולות, לא במידה שמישהו מלבדי יוכל
להבחין בכך, אך אני רואה זאת היטב. הלילה מביא אתו הרבה צער,
הרבה דמעות. הירח באורו הצהוב יכול להיות כל כך עצוב לפעמים
שאי אפשר שלא להתמכר לעצב שלו.
תמיד דמיינתי מה היה קורה לו הלילה היה יותר שמח. וודאי הייתי
אדם הרבה יותר מאושר אם גם בלילה עיניי היו מוארות.
לפעמים הייתי בוכה יחד עם הכוכבים, ולפעמים הייתי רק מביטה בהם
ומזדהה עם כאבם.

אומרים שכל כוכב הוא נשמה של מישהו שנלקח מאתנו. אולי בגלל זה
הכוכבים בוכים? אולי בגלל זה אני כל כך מבינה אותם?

לפתע הוא הרפה ממני מעט והביט בעיניי. מבלי שהרגשתי הצטברו בהן
דמעות. הוא הביט בי מתפלא וליטף את פניי.
"מתוקה, למה את בוכה?" הוא שאל בקול מלא רגישות.
"זה שום דבר", עניתי," לפעמים אין לי שליטה על הדמעות. בעיקר
בלילה".
"איך אפשר לבכות בלילה כל כך קסום? ברגע כל כך מושלם? אני לא
מצליח להבין מה לא בסדר"
"מה לא בסדר? מה שלא בסדר הוא שכל לילה הכוכבים בוכים. הלוואי
שהם כבר יפסיקו".
"הכוכבים? בוכים? תגידי מתוקה את בטוחה שהכל בסדר? את רוצה
שנחזור הביתה?"
"מה? לא, לא. לא יודעת מה קרה לי", אמרתי ונצמדתי אליו שוב,
טובעת בחיקו.

הוא ניגב לי את הדמעות ועטף אותי בחום. הוא גרם לי להרגיש כל
כך מיוחדת, כמו בחלום. וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא על
הכוכבים שמביטים בנו ובוכים. רק על זה חשבתי. מדוע הם לא
מאושרים בשבילי? מדוע הם לא מפסיקים לבכות?

לבסוף הדחקתי את כל המחשבות מלבי והתרכזתי באותו הרגע. הכוכבים
שבכו מעליי השתדלו לבכות בשקט כדי לא להפריע. בסתר הבטתי עליהם
והודיתי להם בלבי, בעודי קמה מהספסל ומציעה שבפעם הבאה ניפגש
באור.