שוב. שוב הכל חוזר לי. שוב הרגשות, הדמעות. שוב אני רוצה אותך
וכעת אתה לא שלי אפילו יותר מפעם. עכשיו זה ממש בלתי אפשרי
שתהיה שלי או שאפילו תדע שאני עדיין רוצה שתהיה שלי.

היו מאז אחרים. אפילו לא מעט אחרים. אף אחד מהם לא עורר בי ולו
שמינית הרגש שאתה עוררת בלבי בזמנו. מבלי שהתכוונת לכך בכלל
אתה היית היחיד שהעיר את תחושותיי, את תשוקתי, את אהבתי. עד
אליך וממך לא היה עוד זכר לאותן תחושות, אך גם לא היה זכר
לאותו כאב.

חיים בלי רגש הם פשוטים, בכל המובנים. אין עומק בשום דבר, אין
מורכבות. יש רק את הסתם הזה שמתלווה לכל דבר שעושים. אין שמחה
ואין עצב. אין כאב ואין התרגשות. אין כלום. ממש כלום. רק
ריקנות גדולה כזו שממלאת את כל החללים בלב.

שוב אני רוצה אותך ושוב הלב מתעורר. ושוב הדמעות האלה שחוזרות.
אמנם בשקט, בעדינות, אך רטובות כתמיד.
ועדיין יש אחרים, וכלפיהם הכל עדיין פשוט, ריקני. רק אתך הכל
מסתבך, והדברים הופכים למורכבים. רק בשיחה אתך אני יכולה למצוא
עומק, ורק אליך מתעוררת בי האהבה.
יש בך משהו שגורם לעיניי להפתח, ללבי לפעום, לנשמתי לבעור. יש
בך משהו שמחיה אותי ואני לא יכולה לחשוב על עוד בן אדם אחד בכל
העולם הזה שמסוגל להחיות אותי מלבדך.
אתה מפחיד אותי . נוכחותך מפחידה אותי. אני מבועתת מן הרעיון
של לשוב אל הרגשות העזים שהיו לי אליך, להשבות בקסמך פעם נוספת
ואולי מסוכנת אף יותר.

אולי מוטב שאסלק את כל המחשבות האלה ואדחיק כל רגש שמתעורר בי.
אולי כדאי שפשוט אחזור לחיי הריקניים והפשוטים, בלעדיך.