השעה 19:00 צריך להיכנס למקלחת. השעה 19:10 עדיין לא נכנסתי.
בסערה פתאומית אני מתנתקת מהטלויזיה ונכנסת למקלחת. אני יוצאת
כאשר מגבת כרוכה סביב הגוף שלי. מחכה שהטיפות יתייבשו. ומתוך
פרינציפ לא מובן מסרבת להתנגב לבד. מחכה שהטבע יעשה את שלו
ואני אתייבש.
הוא מתקשר, "אני אגיע עוד חצי שעה" הוא אומר לי, "אין בעיות,
תוך 5 דק' אני כבר מוכנה" אני עונה. "מצויין ביי" הוא מסיים.
אני מסתכלת על הרחוב מעבר לחלון החדר שלי, הרחוב ריק. היום יום
חמישי הוא החליט להתקשר אחרי חודשיים שלא התראנו.
צריך לדפוק הופעה.
אני באמת מתרגשת. הוא נורא חשוב לי, חשוב לי מה הוא יחשוב עלי,
על היחסים שלנו, על החיוך שלי (שאני כל כך שונאת), על העיניים
שלי. רק חבל שפיתחתי אדישות כזאת.
אני פותחת את הארון. אין לי כלום ללבוש. יופי.
אני לוקחת את החולצה הלבנה והמיכנס האדום.החולצה מבליטה את
החזה שלי, הכל רק כדי להסיט את המבט שלו מהמבט שלי. לא יכולה
כשהוא מסתכל עלי בעיניים התמימות האלה כמו ילד קטן. אין כמו
גבר עם עיניים של ילד.
השעה 19:30, לא טוב. יופי התייבשתי. אני מתלבשת, מתאפרת, פותחת
גלגל"צ, עושה קצת יוגה לפני, להרגיע את הגוף והנפש. "הגעתי"
הוא מתקשר. "אוקיי אני יורדת עוד דקה" לאחר 10 דק' אני יורדת.

אני נותנת לו חיבוק קל הוא מחזיר. רציתי חיבוק חזק יותר, לא
יצא.
מתי הוא כבר יחבק אותי כמו שאני רוצה. אני אוהבת אותו?!
הוא מסתכל עלי, אני מסתכלת עליו. "אז מה נשמע?" הוא שואל אותי.
"לא יודעת, אני עדיין לא סגורה על זה" אני עונה לו. מנסה להיות
שנונה ולא למעוד. נסענו לשבת לשתות משהו, איפשהו. חבל דווקא
רציתי לנסוע לים. "רוצה לנסוע לים?" הוא שואל אותי. "לא בוא רק
נשתה משהו" אני עונה לו בהחלטיות. אני מזמינה תה צמחים, הוא
מסתכל עלי אני מרגישה את המבט שלו חודר אלי, לא טוב.
אנחנו מדברים, על דברים חמודים שכאלה. נחמד לי.
מה אני עושה פה לעזאזל?! הוא מחמיא לי "יש לך עיניים יפות"
(שיט). חודשיים לא נפגשנו, היה לי טוב הרגשתי שסוף סוף אני
מתגברת עליו, למה אחרי צילצול אחד, אני רצה אליו. מה יש בו??
כל כך הרבה סימני שאלה. אנחנו צוחקים עכשיו. אוי החיוך שלו,
אני לא יכולה. עכשיו אנחנו חייבים להתנשק.
חבר שלו מתקשר "לא אני לא יכול עכשיו, אחי, מצטער" הוא מנתק.
מה יש לגברים עם המילה "אחי". מדהימים היצורים האלה. באמת.
אוי איך התגעגעתי אליו. אני רוצה כל כך לגשת אליו, ולשאול אותו
"אני אוהבת אותך?" במקום זה השיחה מתפתחת, ואני שואלת אותו על
החלומות שלו, שאיפות, רצונות. אני מרותקת. אני מספרת לו על
שלי. נראה לי הוא משתעמם. זהו בלי משחקים. מספיק זה מספיק. אני
מודיעה לעצמי. נמאס לי.
"אפשר לנשק אותך בסוף הערב?" הוא שואל בישירות מתובלת באדיבות
מושכת ביותר.
עכשיו אני מסתכלת לו בעיניים, מנסה לראות, מתאמצת, ועושה מה
שלא עשיתי אף פעם קודם, אני לא מסיתה את המבט, אני מסתכלת והוא
מסתכל עלי.
הלב שלי עוצר. זהו אני לא יכולה יותר.
הנשיקה הייתה מדהימה. הוא היה מדהים.
האם ניפגש שוב? כנראה שלא. מצחיק שבין כל השאלות לזאת במיוחד
אני יודעת את התשובה המדויקת.
פשוט... רואים את זה בעינים שלו.