לפעמים הוא מחכה אתי בתחנה. אנחנו נפגשים בצומת וצועדים בכבדות
זה לצד זה, מבלי להתכוון, אל תחנת האוטובוס. הוא צולע מיומן
ממני. צועד מהר, בראש כפוף, וגורר את רגלו הימנית. זו לא פריצת
דיסק אצלו. אולי רגלו האחת קצרה מן השניה. הוא לובש, בדרך כלל,
מכנסי ג'ינס חסרי צורה ואיזו חולצת טריקו. הכל כהה ונראה
מלוכלך, למרות שאינו כזה. יש לו גוף גדול למדי, חזק ונטול-כרס
כמעט. תולדת שנים של עבודות פיזיות, שחורות, מייאשות. זה לא
פוגם בחזותו המבוגרת והשחוקה. פניו הכבדים חרוצים קמטים שאין
בהם חוכמה. הוא כהה למדי ואף על פי כן עורפו צרוב-שמש תמיד.
שערו מלא, ושחור בצורה חשודה. אולי יש ספר שכונתי שעושה את כל
הטיפול, כולל צביעה, בארבעים שקלים. ויש לו גם שרשרת זהב,
כמובן. מבליחה ומנצנצת מבין בקיעי צוארו.
בתחנת האוטובוס הוא נעמד, נשען על רגלו השמאלית, הטובה יותר,
פורש את "מעריב" או את "ידיעות אחרונות", שהיה מגולגל תחת
זרועו, וקורא. לא פועל רומני, אם כך. למרות שהוא דומה להפליא
לפועל רומני. טרנזיט חבוט עוצר לידו בחריקה, חמש דקות לפני
האוטובוס שלי. הוא מקפל את העיתון ומדדה אליו בחופזה. פותח את
הדלת שליד הנהג ומשתחל פנימה, רגלו הפגומה אחרונה. תמיד
בחיפזון. כאילו חושש שהנהג יכעס אם יתעכב יתר על המידה, ויברח
לו.
אין לי מושג במה הוא עובד. באילו תעלות מיזוג-אויר יזחל עוד
מעט. או באיזה מוסך אפלולי יגהר מעל מכסה מנוע פתוח. או על
מושבה של איזו מלגזה ישב, רגלו האחת מקופלת והשניה לא.
או איפה הוא משיג זיון.
ובכמה.
פעם הייתי רואה אנשים כמותו דרך החלון, מבעד לניחוחות הפלסטיק
החדש של המיזוג, כאשר הייתי מקלל את יומי, בדרך לעבודה.
לאחרונה התארכה הדרך. |