אפילה שולטת, חושך מסביב,
ירח כסוף מעל, מאיר פניו,
אך אילו לא פנים, זו גולגולת,
עם עיניים אדומות מטילות אימה.
מעל ראשו ברדס אשר מטיל צללים,
מראה מאיים תחת כיפת השמיים,
נשימותיו נשמות המתים,
גופו מוסתר בגלימה, והוא מרחף.
ובידו מחזיק חרמש חדה,
עם להב האלמוות,
אשר אוספת הגוויות,
מנחה אותם לעולמם.
הוא מתקרב אלי עכשיו,
מביט לתוך עיניי,
כל הדרך שעבר עכשיו בצל,
והצל עכשיו צלמוות.
האם יציר דמיוני הוא זה?
עכשיו הוא כבר קרוב מאוד,
שיניו רקובות, הבל פיו מסריח,
זה לא הדמיון, זה באמת.
מדבר, מילים על מוות,
"באתי לחת אותך מכאן",
לא ידעתי איך לפעול,
"בוא איתי, בר-מינן" אמר.
חרמשו הנוראי הורם גבוה,
לליבי הוא מכוון,
ואז הונף, נתקע עמוק,
שלף את נשמתי מהגוף.
השארתי אותו למטה,
את מלאך המוות,
כי יש לו עוד קורבנות,
ואני צריך לגלות, גן עדן או גיהינום. |