"תעזוב אותי כבר, אין לי כוח לשטויות שלך עכשיו" היא צעקה
לעברו...
ואני הבטתי המום בה, ואחרי זה בו... כל כך לא מתאים לראות את
שניהם במצב כזה, ריב? הם? בחיים לא...
הידידות שלהם עברה כל מה שרק אפשר, מאהבה (אפלטונית וגם לא...)
ועד לתקופות שקטות שבהם בקושי דיברו, אבל לראות אותם רבים...
לזה באמת לא הייתי מוכן...
וחכו שתשמעו למה:

בן ובת... זוג משמיים...  
אני לא חושב שראיתי כזה זוג מתאים מימי (ואם כן, לא הרבה),
חייכנים, חברותיים, מצחיקים, אחלה אנשים (באמת!), אבל...
המכשול הגדול אצלם... הביישנות...
שלא תבינו לא נכון, זה לא שהם לא יכלו להפתח ולדבר עם אנשים...
אבל... בסופו של דבר, הביישנות הרסה להם...

לפני כל הסיפור הזה, הייתה אהבה...
אולי בגלל שאהבה היא אהבה כל הסיפור הזה הסתיים בעצם...
הם תמיד אהבו אחד את השני, תמיד היו ביחד,
תמיד דיברו, צחקו , הסתובבו, ביחד...

רציתי לעזור להם, באמת שרציתי, הרי ידעתי שיש אהבה רק היה חסר
איזה פוש קטן לעבור את מחסום הביישנות שלא הצליחו להתגבר עליו
לבד...

כשהתחלתי לפעול בעניין גיליתי שדברים לא כל כך פשוטים...
חשבתי שעם קצת עזרה הכל יסתדר, זה קרה, אבל לא להרבה זמן...

עשיתי להם מעין הפתעה.
ביום ההולדת שלו, דאגתי שהיא תחכה אצלו בדירה לבד...
(אחרי זה דאגנו להמשך)
הכל תיקתק כמו שעון, ביום הזה וביומיים אחר כך הם התקרבו כמו
שלא ראיתי אותם קרובים... ממש שמחתי, חשבתי שאני מצליח, חשבתי
שהם מצליחים...

הם קבעו לצאת, שבוע אחר כך...
נראה לי שהייתי יותר מאושר מהבחור בעצמו (טוב, לא צריך
להגזים)
הם יצאו ואפילו נהנו... אני הייתי בשמיים למשמע הבשורות...
הוא אמר: "יש לי הרגשה ממש טובה בקשר לזה",
מסתבר שהוא טעה.
הם קבעו לצאת שוב, הפעם לסיבוב במכונית בעיר שלהם - רחובות.
הוא אהב לנהוג.
לפי מה שהבנתי הם נהנו מאוד - פגשתי אותם באותו לילה, הוא הציע
לי
"בוא תעלה, נקפיץ אותך הביתה", בסוף החלטתי להתלוות אליהם.
הגענו לבית שלה, הם נכנסו לחדר, אני לקחתי משהו לשתות, לא
הפרעתי לפרטיות שלהם, ראיתי קצת טלויזיה עד שקטעו את הצפייה
קולות מהחדר, התקרבתי ולמרבה הפתעתי שמעתי אותם רבים, לא הבנתי
על מה...
היא צעקה עליו שיעזוב אותה, הוא ביקש להבין מה עשה, היא אמרה:
"נמאסת עם המשחקים שלך".
לא הבנתי במה מדובר והחלטתי להרגיע את הרוחות.
"הלו! מה קורה פה...? מה קרה?"
"תעזוב את זה" היא אמרה... "הוא מתנהג כמו תינוק".
הוא ביקש סליחה אבל היא בשלה: "אני לא מוכנה לזה, נמאס לי מזה
כבר! נמאס!"
השתררה דממה בחדר...
כעבור דקה או שתיים היא צעקה עליו: "תעוף מפה! אין לי כוח
לראות אותך"!
הוא קם, פגוע, נעלב, ויצא מן הדירה...
היא בכתה ואני ניסיתי להרגיע אותה ולהבין מה קרה...

אחרי שבוע באנו לבקר אותו בבית חולים במחלקת התאוששות. הוא היה
עם רגל מרוסקת ויד שבורה.