בתור חייל יוצא לי מדי פעם לשמור,
אבל מה שאני הכי אוהב בשמירה זה מה שקורה אחריה,
את השיבה הביתה.
בוא נסטה מעט מהסיפור ותנו לי להגיד לכם שאין חייל שלא אוהב את
ההרגשה של חזרה הביתה, כשאתה עם התיק הגדול והנשק, מסריח מחול
אך כבר במדרגות את מריח את ריח הבישולים של אמא...

אני חוזר הביתה מהצבא, כולי מזיע, התיק לוחץ לי על הגב, אני מת
להשתחרר מהמדים ובראשי רק מטרה אחת אמבטיה קרה.
אני מגיע לתחנת האוטובוסים על מנת לקחת את האוטובוס האחרון
להשלמת יעדי. ואז פתאום ראיתי אותה, עומדת שם בתוך אוטובוס
שעמד בתחנה, עם עיניה הירוקות, שיניה הצחורות, שערה הגולש.
היא הביטה בי ופתאום הרגשתי פחד. פחד שלא ניתן להסבירו,
לא יכלתי להסתכל לה בעינים, הרכנתי את מבטי מטה.
בראשי זרם שטף המחשבות על למה אין לי אומץ לדבר עם בנות ושוב
הבדידות שלי צפה ללבי, ואיך שאני מרים את מבטי באומץ רב כלפי
האוטובוס אני נוכח שהוא מתחיל לזוז.
פתאום אני קולט אותה רצה לנהג מחליפה איתו כמה מילים, האוטובוס
עוצר, היא יורדת וממענת את צעדיה לכיווני, אני מסתכל אחורה,
אין שם אף אחד. לבי החל לפעום בחוזקה, ראשי התחיל להתסחרר,
הרגשתי כאילו שאני בחלום, מסתכל עליה והיא כבר מולי, אומרת
שלום.
אני כבר נכנס למצב בו אני שומע מפיה מילמולים אך אני מהופנט
מעיניה היפות. פתאום חזרתי למציאות, שאלתי אותה "סליחה לא
שמעתי, את יכולה לחזור", והיא אמרה לי "איך מגיעים לאכסניית
בית השריון" אמרתי לה את הדרך, היא אמרה לי תודה והלכה.
הבנתי שזה לא היה חלום בהקיץ, עמדתי שם, מסתכל על דמותה נעלמת
בקו האופק ( האמת שזה היה בנין אבל... ), וכאשר לבי חזר
למתכונת סדירה, הוא צרם, למה לא עשיתי כלום, למה?

מעט עובדות על הסיפור:
1- סיפור זה התרחש במציאות.
2- כותב הסיפור מתחרט וכנראה יתחרט כל שארית חייו שלא עשה
כלום.
השם של הסיפור מרמז על יופיה של הבחורה.