אבי, כשאעמוד על קברך לא יהיו דמעות בעיני, כי לבוז אין דמעות;
וכי אני בזה לך.
אני בזה לדרך חייך, למנהגייך, לדעותייך ולישותך המלאה ככלל.
אתה אדם נלעג ובזוי.
אתה גזען, בעל אגו מנופח וכך גם הארנק, בעל פה מלוכלך
ומחשבותייך גם. אתה סבור כי הינך מלך העולם, וכי אתה הנעלה
מכולם, והנערץ מכולם, והחכם מכולם, והנדיב מכולם והתחמן מכולם.
אתה, בטוח כי תפקידם של הסובבים אותך הוא בראש ובראשונה, איך
לא, לסגוד לך.
אתה, שהיית הופך עולמות שלמים למען ילדיך, אתה נלעג בעיני,
בעיני בתך. אני בזה לך.
אתה, הצדיק המזורגג שאף פעם לא בבית ושבטוח שהכל ניתן לקנות
בכסף; גם את ילדיך.
אתה אף פעם לא היית שם בשבילי! לא כשבאמת הייתי זקוקה לך,
זקוקה לאבא.
אתה לא היית נמצא בבית ימים שלמים, ופתאום באמצע הלילה היית
חוזר. "קומו עורו בני הממלכה, בני המשפחה, כי מלככם הגיע! אנא,
הביאו לו את הכתר ואת נעלי הבית, ופנקוהו והרעיפו עליו אהבה
ומלאו את רצונו, כי הוא רם ונעלה ויש לסגוד לו."
זה משהו שכבר אי אפשר לומר עליך- 'רם', עכשיו לשם שינוי זה אתה
שמנשק לי ת'רגליים. כן, בשנים האחרונות לחייך, אחרי שאמא
נפטרה, אתה טעמת את כוחי...
ה"מלך" שהיה בטוח כי לעת זיקנה נתיניו ידאגו לו ויסעדו אותו,
שילדיך האהובים יתמכו בך. לא ציפית למכה כזאת, בשבילך זה היה
מתחת לחגורה, שוק חשמלי שהעיר אותך מאיזו תרדמה.
"קומי עורי יפיפייה נרדמת, המציאות המצחינה דופקת על חלונך,
ובצחנה נושבת מזהמת את נפשך"
נזרקנו פתאום מה?! באיזה בית אבות מצחין, טוחנים גרבר.
פתאום אתה לבד ואין איש שבא לבקר... ואז, הו אבי היקר, אז
נאלצת לבקר פנימה- וזאת לא יכולת לסבול...
לצערי לא מתת בכאבים ממושכים, אך לפחות מתת.
המלך מת, יחי המלך החדש... |