יש אנשים שלעולם לא יבינו ויש אנשים שלעולם לא יקשיבו. יש את
אלו שלעולם לא יתעמקו ברגע ואפילו לשניה לא ירצו לעצור. הם
הולכים באותו קו ישר שנבחר להם מראש כי כך זה היה ולעולם זה לא
יוכל להשתנות.

יש גם את האחרים, אלו שבמקום אותו קו ישר הם הולכים סחור סחור.
מסתובבים בתוך מערבולת שמראותיה משתנים  ואותו רגע לעולם לא
יחזור.
אלו הם אותם אנשים שנמצאים במקום הכי גבוה של הבינוניים, אך
לעולם לא יהיו כמוהם.
אלו אותם אנשים שבחוץ נראה שמסתפקים במועט, אך זה לא אלא שלב
נוסף בפענוח התעלומה.
הם אלו שבעזרת כשרונותיהם יוכלו לפרוץ את העולם ולהשיג את כל
מה שירצו, אך מרוב המודעות אל אותם כשרונות לא ברור להם כיצד
להשתמש בהם.
הם נראים כל כך פשוטים וחסרי עניין, אך הם אלו שיכולים לשבור
את כל המוסכמות.
בזמן שהאחרים הולכים בקצב מהיר וחולפים על פניהם כמו רובוטים
או בובות ראווה נעות, הם מביטים בעולם באמצע כל הבלאגן כשהם
בעצם לבד.
ואני, אחת מאותם אנשים שנותרו לבד בתוך הרחוב ההומה, כשהבזקים
של עצמים מסיחים את דעתי מאותה תכנית מופלאה שתכננתי, מאותה
מטרה שאליה שקדתי להגיע, מאותם חיים שכנראה לעולם לא אבין כי
שברירי השנייה יקטעו את הקו ושוב אמצא את עצמי באותה נקודה של
כלום- לבד.