לחן.

בלונדינית, מיניאטורית, יושבת על הכתפיים של אבא ומחבקת את
הראש שלו. שיער גלי ומתפרע בגוונים בהירים של אור, עיניים
כחולות ענקיות. ופצע בברך, מעניין אם נפלה מהאופניים, אולי
מהמתקנים בגן.
והיא בעיניים פעורות מקשיבה למאור כהן שר "הכי יפה בעולם",
ואורות צבעוניים משתקפים במי המזרקה שמתחת לבמה. רעש זועם
וממכר אפוף בעשן סיגריות, ואני מהופנטת, שבויה, ילדה קטנה ויפה
על הכתפיים של אבא שלה.
רציתי לספר לך, ילדה יפה, שהעולם הזה מלא צבעים זוהרים
אינסופיים, כמו אלה שמשתקפים במים מתחתינו. ועכשיו את גבוה על
הכתפיים של אבא, אבל אולי יום אחד תפלי, תפצעי בברך. ואלפים של
צבעים יסנוורו אותך, את העיניים הגדולות המשתאות שלך. והצבעים
האלה לפעמים מסנוורים כל כך עד שזה כואב, ואת רוצה לבכות
ולזרוק לפח את הלב שלך שמכאיב לך כל כך הרבה. אבל בסוף תמיד את
חוזרת לאהוב, להתמכר - כי הצבעים האלה מכשפים, ואת מוצאת את
עצמך מכורה לדמעות, מכורה לקסמים שאולי את ממציאה, מכורה
לאנשים שמצליחים לגעת לך בנפש, מכורה לרעש הזועם הזה שמלווה
באורות צבעוניים וזמר מסטול שצועק את האמת שלו.
אני אחזור הביתה הלילה ואספר עלייך, ילדה יפה, לחברה שלי שבעוד
שבוע תהיה חיילת. ובפעם ראשונה בחיים שלי היא לא תהיה שם בכל
רגע כדי לשמוע על אנשים קסומים כמוך שפגשתי בדרך, בפעם הראשונה
בחיים שלה היא תהיה חלק מכולם. היא לא תהיה שונה. היא תלבש
מדים ירוקים, כמו שכולנו נלבש בעוד כמה חודשים, כמו שגם את
תלבשי בעוד כמה שנים. אולי בעוד כמה שנים תספרי לכולם את
הסודות שלך, אולי בעוד כמה שנים תזכרי את הערב הזה, כשישבת על
הכתפיים של אבא והשיער הגולש והפרוע שלך היפנט את העיניים שלי,
ואת בכלל לא ידעת. אבל הקסם היה שם, שתינו הרגשנו אותו - ואותו
את בטוח תזכרי. אותו, ואת הצבעים המסנוורים שהשתקפו במים
מתחתינו.