אל תקבלי אותי אלייך בזרועות פתוחות כשאחזור שיכור ומסומם
ומטונף, אל תניחי יד רכה על ראשי ותלטפי, אל תרגיעי אותי שהכל
בסדר כי הכל הפוך והאמת מפחידה אותי, אל תרחצי את גופי מסרחון
השתן בו התפלשתי, תני לי להבין כמה נמוך ירדתי כי משם כבר לא
ניתן לרדת, אמרי לי לא, תתעלמי, תברחי, תכריחי אותי להביט על
עצמי באמת, מהצד, שימי מראה אל מול פניי הדהויות, החיוורות,
הצהובות כרקבון מתקדם, תני לי לראות.
קראי מילותיי, הזילי דמעה, אבל דעי לומר לי די.
אמרי לי "אסור!", צווי עליי להפסיק, חבטי בי באף כמו גור כלבים
שהשתין בבית, שימי רסן לפי, רטיות לעיניי, אזקי ידיי ורגליי
כדי שלא אוכל לברוח, חיות בר מסויימות מזן הומוספיאנס זקוקות
לאילוף מינימלי כדי לשרוד.
אני אחת מהן.
בייתי אותי.
את שלא ידעתי.